אפשר כבר להירגע:
בני גנץ, הרמטכ"ל היוצא, מי שהיה מפקד זרוע היבשה בעת מלחמת לבנון השנייה, מקבל תוספת נכבדה ביותר לפנסיה בת עשרות אלפי השקלים שהוא אוסף לחיקו בכל חודש. חברת בנייה גדולה דואגת לכך. כל מה שהוא צריך לעשות כדי להביא הביתה עוד כמה מאות אלפי שקלים בכל שנה זה להשתתף בישיבות של הדירקטוריון; מעבר לכך, אני מניח, שאין לו מה לתרום למי שכבר מרוויחים מיליוני שקלים מהשקעותיהם בנדל"ן.
והנה עוד בשורה טובה: גם עמוס ידלין, ראש אמ"ן בעת מלחמת לבנון השנייה, זוכה לכך שחברת בנייה גדולה תוסיף לפנסיה הנדיבה שהוא מקבל כמה מאות אלפי שקלים בשנה. גם תרומתו-שלו היא, כנראה, שולית ולא חשובה.
עיני לא צרה בהם, כמובן, אבל בכל זאת חשבתי להזכיר למנהלי החברות הנ"ל את מעורבותם העגומה במלחמה הכושלת ההיא ובקרב האומלל שנערך לאחר שמועצת הביטחון כבר החליטה על הפסקת אש. זה קרה ב-12 באוגוסט 2006, והפסקת האש אמורה הייתה להתחיל לאחר 48 שעות.
אז הנה הפרטים המלאים: מדינת ישראל פשוט כרעה על ברכיה כדי להשיג את הפסקת האש המיוחלת; אבל כשזו כבר הוכרזה החליט מי שהחליט על קרב אחד אחרון. משהו מטרף לגמרי. הוא נקרא מאז "הקרב על הסלוקי". 33 חיילים מצאו את מותם בקרב המיותר הזה - ועוד עשרות רבות נפצעו. איש לא קיבל אחריות על הטבח הזה בחיילי צה"ל. לא ראש הממשלה. לא שר הביטחון. לא שרת החוץ. קולם פשוט נאלם. וזה לא היה הקרב היחיד שאליו נשלחו חיילי צה"ל באותה המלחמה ללא מודיעין ראוי.
זחיחות הדעת שעטפה את צמרת צה"ל, כבעבר, הייתה פשוט בלתי נסבלת. הן הכניסה למלחמה המיותרת הזאת, שנקראה בתחילתה "מבצע שינוי כיוון", והן הסיום שלה, העידו על כך שבמטה הכללי לא למדו דבר - ולא שכחו דבר. כשלונות קולוסאליים מן העבר, כגון הקרב על מעבר המיתלה, שבמהלכו צנחנים רבים שילמו בחייהם בגלל שלמפקדם,
אריאל שרון, לא היה מודיעין מעודכן או הקרב ליד הכפר סולטאן יעקוב, במלחמת לבנון הראשונה, שבמהלכו חיילי צה"ל נטבחו בידי הצבא הסורי בגלל מודיעין לקוי, לא הופנמו; שוב ושוב חזרו על עצמם המראות העגומים של חיילים המתבוססים בדמיהם - ללא תכלית וללא סיבה. ועוד לא אמרתי כלום על קרבות מיותרים, עקובים מדם חיילינו, במהלך מלחמת יום הכיפורים. אחד מהם, בעיר סואץ, נערך אף הוא לאחר שכבר הוכרז על הפסקת אש. עשרות חיילים שילמו בחייהם על החלטות פזיזות, לא שקולות, שגבלו ברשלנות בפושעת.
אז נכון, שקשה לומר מי אחראי, אישית, או מיניסטריאלית, למעשי האיוולת שגרמו למותם של כה רבים - אבל בה בעת מותר לשאול מדוע חושבות חברות מסחריות שונות שציבור הצרכנים יתרשם לטובה מיכולותיהן רק אם הן תקשטנה את הדירקטוריון שלהן בקצינים שפרשו מן השירות.
אין לבוגרי מערכות הביטחון כל ערך מוסף בתחומים שבהם הם משובצים כמריונטות - אבל לא רק בזה העניין.
יוחנן דנינו, לדוגמה, המפכ"ל היוצא של המשטרה, שהתקבל לעבודה בחברת ביטוח, לאחר שהוא השאיר מאחוריו אדמה חרוכה במוסד שבראשו הוא עמד, מדוע הוא אינו יכול להסתפק בפנסיה הנדיבה מאוד-מאוד שהוא מקבל; למה אין הוא הולך לשמש מורה או מחנך בעיירת פיתוח או תורם בדרכים אחרות לקידום איכותה של החברה. גם גנץ וידלין, שניהם עם אספירציות פוליטיות, כנראה, יכולים היו, ללא ספק, לחיות בכבוד ממה שהם מקבלים בכל חודש מקופת הציבור; ההשפלה הכרוכה בחיזור אחר הפתחים של טייקונים כדי שאלה יגייסו אותם תמורת משכורות-עתק, משליכה גם לאחור. שירותם הצבאי נראה פתאום כסתם קרש קפיצה לעתיד מכניס יותר.
קצת חבל שגם הבושה כבר אבדה להם.
תיק הולילנד ממשיך לחכות להכרעה ותיק מצגר ממשיך לחכות לשופט 
בכ"ב בתשרי שמחת תורה פרצה מלחמת חרבות ברזל 
