למה העתיד מתרחש בעבר

לכאורה המוח חי בהווה, מתעסק ברגע המתהווה, אומרים הפסיכולוגים, ואיך זה שאירוע, לעתים חד-פעמי, שהתרחש לפני שנים רבות, מכתיב מאז את דפוסי ההתנהגות שלנו עד לסופו של העתיד? המוח לכאורה מחתים אותו כרטיס מנוקב כל יום, כל רגע, למרות שהתבגרנו, הולדנו ילדים וחזרנו משתיים או שלוש מלחמות מאז.

כדי להמחיש את הרעיון, הנה סיפור קצר שמצאתי בספרו של ד"ר יוסי קדמי, 'להפוך לאומן החיים הטובים': יום אחד הגיעה אליו בחורה בת 35 שלא נוהגת כבר 9 שנים. מצב זה החל בנסיעה מנתניה לחדרה בשעות הלילה המאוחרות כשהיא נהגה במכונית. מאחור נמנמו אחותה ובתה בת השנתיים. לפתע היא נעצרה בבלימה חזקה וקלטה שנרדמה לשנייה וכמעט גרמה לתאונה מחרידה. האירוע ארך כמה שניות ומאז היא אינה יכולה לנהוג יותר... תחשבו, הוא אומר, תשע שנים היא אינה יכולה לגעת בהגה בשל התרחשות של כמה שניות. זה ביטוי ליכולת מדהימה של המוח האנושי לעשות בשבריר שניה שינוי דרסטי שנמשך שנים רבות.

הנה סיפור המתרחש בתנ"ך, מלכים א' לכל אורכו של פרק כ'. תקראו ולא תאמינו. בן-הדד מלך ארם קיבץ את חילו בתוספת 32 מלכים ויעל ויצר על שומרון וילחם בה. בשומרון של אז ישב אחאב מלך ישראל, בעלה של איזבל. בן-הדד אומר לאחאב בפסקנות: "כספך וזהבך לי הוא ונשיך ובניך הטובים לי הם". לאחאב יש כשבעים בנים. מה, לדעתכם, הייתה תשובתו של השליט הישראלי במו"מ שנערך באוסלו? "כדברך אדוני המלך, לך אני וכל אשר לי". מוסכם ומקובל, הוא ענה. שני הצדדים מכינים עצמם לחתימה ומר פרס מתחיל לברר אצל השבדים מה משקל הגביע של פרס נובל. אלא שהשליחים של בן הדד חוזרים ובפיהם הסבר מפורט יותר להסכם. לא מדובר רק בנשים, בילדים ובזהב של אחאב. הם מדקלמים בשמו של בן הדד: "כי אם כעת מחר אשלח את עבדי אליך וחיפשו את ביתך ואת בתי עבדיך והיה כל מחמד עיניך ישימו בידם ולקחו". אדוני, הכל-הכל שלנו, הם אומרים לממשלת רבין, גם תל אביב וחיפה, אפילו פתח-תקוה. העיקרון שזה שייך לנו נעשה ברור ומפורסם בעולם – ועכשיו נותרה השאלה כמה ומתי.

אל יתעלל חוגר במפתח

פה נעצר המו"מ כי על אחאב הוטל למסור לבן הדד (וזה לא הדדי) את כל עם ישראל. לפיכך נדרש אחאב, למורת רוחו, בניגוד לבג"ץ ובצלם, להתייעץ בזקנים. הוא שולח את ביילין ושריד לכנסת כדי לשכנע את הפודלים הנובחים על השיירה. תראו, אומר רבין לזקני הכנסת: כי שלח אלי לנשי ולבני ולכספי ולזהבי ולא מנעתי ממנו". כי מה זה בין חברים? הנה, גם גברת רבין יצאה למרפסת, הכריזה כי מר ערפאת הוא החבר הכי קרוב שלהם. את ידו של נתניהו הסרבן היא סירבה ללחוץ. "ויאמרו אליו הזקנים וכל העם: אל תשמע ולא תאבה". כלומר, אם אתה רוצה ללכת אל בן הדד או לחלופין להעביר לרשותו את אשתך – זה בסדר איתנו. אבל אנחנו נשארים פה. לא זזים מארץ ישראל ולא נכנעים. וזה הדדי, כלומר בין הזקנים לעם. אחאב מלך ישראל שולח הודעה בשמו: "אמרו לאדוני המלך, כל אשר שלחת אל עבדך בראשונה - אעשה. והדבר הזה לא אוכל לעשות". אחאב מוכן ומזומן להיכנע אבל עדיין אינו יכול להכניע את עמו. תשובת בן-הדד חסרת השראה לחלוטין: אני הולך לשחוק אתכם לעפר תחת רגלי. תשובת אחאב, תחינתו הנוקבת, התפרסמה באותו יום בהארץ: אל יתעלל חוגר במפתח. את האמת הנוקבת הזאת סילף כידוע התנ"ך ובחר לצטט דווקא את אריק שרון שהיה המפתח הגדול של השומרון. פרס הביא אז לרבין פתגם פרסי ידוע ואמר לו, אנא כתוב למלך הגדול בן-הדד, וזה הדדי: מנה, מנה תקל – ופרסין. כלומר קח את זה מנה-מנה ככה תקל עלינו מאוד למות למענך. כלומר, לא הכל בבת-אחת. תפרוס אותנו לפרוסות והעם שלנו יעוכל במנות קצובות. הנה, תראה איפה קצב היום.

למלך בן הדד נדלק הפיוז. שימו, הוא קרא לעבדיו והם שמו מצור על העיר. כידוע גם איזבל הייתה מצור – וזה נחשב גרוע יותר. נכנסו אז ללחץ לא נורמלי, אינתיפאדי למדי, וזה מובן בתנאים ההם. אז התנ"ך היה שיפוטי ואכזרי מאוד כלפי בני ישראל. רבים בכלל לא רצו להיות בני ישראל בגלל תנ"ך מתריס. התל אביבים רצו להיות בצד של אומות העולם, כמו כולם. בפריפריה צמחו הפרייערים לרוב.

והנה ניגש אל אחאב נביא אחד ואמר לו: "הראית את כל ההמון הגדול הזה, הנני נותנו בידך היום וידעת כי אני ה'". "במי (מדובר)?" שואל אחאב. אתם קולטים? אחאב סבור שאלוהים יעביר לצידו את ההמון הגדול הזה, את הכנסת, בני ישראל וזקני ישראל ואז כולנו נצעד הדדית לכיוון מלך ארם ונכנע באופן חגיגי ואחר כך ניסע כולנו לאמריקה. הוא בהחלט הצליח לגייס כמה חבר'ה מהטובים תמורת מכוניות יפניות בצבע אדום. נשאלה עוד שאלה קשה שאין עליה תשובה – וידעת כי אני ה' – איך, הלוא החרדים קבלו עליו משמורת?

לי אין במה להיכנע

ואז שואל אחאב את השאלה הכי חשובה בהיסטוריה היהודית של העת העתיקה: מי יאסור מלחמה? כלומר, זה אסור. יש היום המון ארגונים צבאיים וסמי-צבאיים למחצה כגון, בצלם, נשות מחסום, שוברים שתיקה, זוכרות במרץ – אבל מי מהם יצא להילחם בצבא הארמי האדיר? מה, ארם כבר הגיע לירקון? כשהוא יגיע לשם תעירו את המשורר ויזלטיר ואולי גם הוא יצטרף אל הלוחמים. עדין לא ברור לאיזה צד. יוסי שריד, הצד האפל של הפודל, יצא לשדה רעב ומיואש כדי לחפש בד לבן לעשותו דגל כניעה ממותג. השיר שכתב אז נכנס לגנזך התנ"כי שלנו:

אני אמות בקרב הלא נכון /
לו מצאתי דגל לבן... סדין לבן אחד /
בין כל סדיני הדם... אני אמות בקרב הלא נכון / פשוט - /
לי אין במה להיכנע".

בסופו של דבר פקד אחאב את העם והצליח לגייס 232 מפקדים וצבא של שבעת אלפים בטלנים. התחוללה מלחמה נוראה שהייתה קצת יותר מבדיחה גרוטסקית שבה היכה עם בני ישראל (זוכרים? שבעת אלפים) את ארם מכה ניצחת. ואז ניגש שוב המטריד הזה (נביא אחד) אל אחאב המנצח הגדול ואמר לו: "לך התחזק ודע וראה את אשר תעשה לתשובת השנה מלך ארם עולה עליך". כלומר, לך כסח את ארם עד הסוף, כמו שציווה שמואל על שאול במלחמת עמלק. אם לא – יבוא פרק נוסף בהתכתשות. ולכן – SHOOT!

חבר'ה, אולי אתם לא יודעים אבל יש פתגם מדרשי האומר כי האלוהים ברא יצר הרע וברא לו תבלין. ובאותה נשימה, ברא את עם ישראל, והתבלין – פלשתינים. חלפה שנה ומלך ארם הגיח שוב עם צבא אדיר כדי לנקנק את עם ישראל ומלכו. שוב הגיח הנביא הנודניק הזה ואמר לאחאב, "... ונתתי את כל ההמון הגדול הזה בידך וידעתם כי אני ה'". ביום השביעי התחולל הקרב ובו ביום נפלו מאה אלף רגלי מצבא ארם. ממש לא מידתי הכריז האו"ם כי צבאו של אחאב מנה שבעת אלפים בטלנים ונודניק אחד. מלך ארם נס למקום מסתור. לשם הגיעו כל עבדיו-יועציו וסתרו כל עובדה שהעולם יודע על היהודים. הם אמרו לו: "...שמענו כי מלכי בית ישראל כי מלכי חסד הם. נשימה שקים במתנינו וחבלים בראשנו ונצא אל מלך ישראל אולי יחיה את נפשך". בצורה כנועה הגיעו שליחיו של בן הדד אל אחאב המנצח הגדול. הם אמרו: עבדך בן-הדד אמר, תחי-נא (חיבור שתי המלים- תחינה) נפשי. פה קפצו רבין או אשתו: "העודנו חי – אחי הוא". אחיך בן-הדד, אמרו השליחים, וזה הדדי. בן הדד יצא אליו ואחאב העלה אותו על המרכבה. כה נרעש, גאה ושמח היה אחאב כשהצהיר קבל עם ועדה: הערים אשר לקח אבי מאת אביך – אשיב...ואני בברית אשלחך". אתם מאמינים או מינים? במקום לכרות את ראשו, אחאב מלך ישראל כרת לו ברית. אוסלו.

זה לא נגמר. שוב בא אליו הנודניק הזה ואמר: "...יען שלחת את איש חרמי מיד והייתה נפשך תחת נפשו ועמך תחת עמו". מה לא ברור פה? חלפו להן אלפי שנות היסטוריה וכניעה עד שהגיענו למלון דרכים באוסלו. גם שם דרכו עלינו וכהרגלנו - נכנענו כמו שלמדנו מאח ואב שהיה מלך ישראל. הכניעה היא נחלתנו. לא לאלוהים אלא למוצרו המבאיש – האדם. האם ייתכן שהאומן הנפלא של הבריאה יצר בעצם אדם מחורבן? ברור שלא – שוב, כמו בימי המלך אחאב, קיימת הזדמנות לצאת אל השדות כמו יוסי שריד ולחפש לנו דגל. זכרו בבקשה, עלינו לנהוג ברכב, במושב האחורי יושבת אחותנו בחיקה תינוק. המבט שלנו שלוח קדימה לאתר סכנות מבעוד מועד. קדימה, העבר ממתין לנו בסבלנות בכל צומת. השילוט לא מי יודע מה, אבל באחד העיקולים ראיתי סימן-דרך מתוך ספר המרגלים "בית ספר לקסם אישי" שרץ עכשיו בחנויות. אומר קולונל הוליס הנספח האווירי האמריקני במוסקבה: פעם הפצצתי רק מטרות שקיבלו אישור פוליטי – הפסדנו במלחמה ההיא...