קוגיטו

המושג קוגיטו על-פי דיקרט - "אני חושב, משמע אני קיים!", הפעיל שיטה בשם מטרת הספקנות המתודולוגית ברמה של הכרה לנקודת הוודאות האמיתית. כל עובדה וודאית במציאות, מחייבת הוכחה וודאית וההוכחות מתבססות על עובדות ריאליות, וטיעון מתבסס על היגיון.

תפיסתי האישית אומרת, שבעצם דיקרט התכוון לכך שעצם הצגתה, הופעתה של ההכרה שיש בה מערכת זיכרונות, מחשבות - היכולת לחשוב ולהשתמש בשפה, מצביעה על "אני קיים!" אדם נטול יכולת חשיבה של האדם התובנתי / המודרני - משול לבהמה המלחכת בעשב הירוק של קיומנו ובעצם "אני חושב - מצביע על מותר האדמה מן ה-" ועצם היכולת שלי לחשוב, לזכור, מתייגת אותי בתוך הישות הקיומית בקוסמוס של הבריאה.

תפיסת האלוה בעיניו, מבוססת בשלוש הוכחות שונות על קיומו:

• האחת - אנסלם של הוכחה אונטולוגית והיא המציאות בעירומה. היקום, הקוסמוס.

• השנייה - היא מחשבתית, אידאית והיא בעצם שייכת לאנתרופולוגיה (תורת מסע הגזעים, השבטים).

• השלישית - היא מעצם חיצוני, אוביקט שהוא שלמות האידאה באופן מוחלט. האוביקט בהיותו שייך לעולם החיצון הוא "האלוקות בממשותה" מחייב כאן יושר אינטלקטואלי - אלוקים בתפיסתו הוא "כול יכול!".

הפנמת האידאות באופן בסיסי בהכרתנו, נטול ידע שקרי, דמי, דמיוני. היות שהוא לקוח מן עצם הבריאה, היקום.

העולם החומרי נתפס "כחלק נכבד מתוכנות אוביקטים חומריים, אך הם קיימים רק בהכרתנו". דוגמה: אם לוקחים שעווה עם תצורה מסוימת כגון: ריח, צבע מוגדרים. אך אם נקרבה לאש, הרי היא תאבד את תכונותיה הבסיסיות. היא תעבור שינוי ובכל זאת אנו בני-האדם תופסים אותה בהכרתנו כ'חתיכת שעווה ותו לו!'

הטיעון שלו - גופים בעולם החומרים, הם מתחמים מלאים. בעולם אין את האין, הריקנות. החלל. לא קיים מרחב מטאפיסי ללא גוף חומרי, לא יתקיים גוף נטול הכרה (נפש האדם), לכן רוחו של האדם מתחברת חיבור עמוק ויוצרת שלמות של שני החלקים.

אתייחס כאן לעידן הפוסט-מודרניזם והתפתחותה של הטכנולוגיה שבעיני רבים נתפסת כפוגמת בתום הטבעי. היות שהיא משקפת את הלך הדור, החברה ויש בה מידה לא מעטה של ציניות, של עידן קר, מחושב רציונלי ולא פועל מתוך אמוציות טבעיות וישירות.

ומאידך-גיסא, הפוסט מודרניזם נתפס כתיאוריה אנרכיסטית הנוגדת את התפיסה שהמודרנה רציונלית יותר. כמובן שקיימת סתירה. תיאוריה אחרת שהיא שמרנית טוענת, שלא ניתן להתערב במצב הקיים, כי הכל קביל ומותר, גם לרוע יש מקום. לכן, גם מחבלים מתאבדים שמזוהים כ"שהידים", נקראים בעיניהם כ"לוחמי חופש", בדיוק כמו חיילי מדינה הפועלת מתוך הגנה על אזרחיה.

הטכנולוגיה השפיעה על עיצוב פרדיגמה תרבותית חדשה, לכן עלינו לפעול לפי נהליה, כלליה. (היידגר) פילוסוף שדיבר על משמעות "היותנו - being" קיומו של האדם בחלל העוטף אותו. חשיבות המאמץ שיש להשקיע באיתור, חיפוש ותהייה של אותה משמעות "היות" ובכך מודגש הרעיון המוחשי ביותר בתפיסת התפתחות טכנולוגית בחשיבה המתארת את ההתנהגות האנושית בעידן זה.

יתרה מכך, מהותה של הטכנולוגיה היא מאפיין עיקרי של "הציביליזציה הדיגיטלית בת זמננו, הפוסט מודרנית" (אשר עידן, 1999), לכן, סביר להניח שתהא שליטת הכלכלה על מערכות המידע, התרבות, החברה, כולם מטים חסד וקדים קידה מהוללה לתקופה הפוסט-מודרנית.

לטענת אופיר רשת האינטרנט, אכן מייצגת את שלושת הפרמטרים הללו: מבחינה כלכלית היא מושתתת על תהליכי שיווק הפצה ייחודיים. מבחינה טכנולוגית מבוססת על עריכה, עיצוב והמרה דיגיטליים לכן, נפתח צוהר רחב לחלון הזדמנויות והתייחסות חדשה, מרעננת לדפוסי החברות האנושית, השבטית - ופתח רחב לפלורליזם לאומי, חברתי, אנושי.

אני שבה לתפיסתו של דיקרט את החלל, היקום והבריאה - הוגי דעות כמו ניצ'שה שדיבר על מות האלוהים, דרידה שדיבר על מות הפילוסופיה ופוקו שהצביע על מות ההיסטוריה, הם ואחרים, גרמו לתפנית בדפוסי החשיבה. דרידה קרא תגר על החשיבה המערבית בכך שהעמיד לביקורת את הטקסט כתוצר המרכזי שלה. הדיאלוג הלוגי שביטא את החשיבה של היוונים או הדיאלקטיקה של הגל כצורת חשיבה לא נמצאו מספיקים ונדרשה חשיבה דה-קונסטרוקטיבית. הוא הצביע על הטקסט כמוצר המייצג את הרעיון ובעצם איננו הדבר עצמו.

מה שנדרש מהאדם החושב הוא תהליך של ביקורת הטקסט היינו פירוקו (מכאן הדה-קונסטרוקציה). לטענתו של דרידה, בתהליך של פירוק הטקסט, כמייצג של הרעיון, מתהווה מעין כאוס בתוך מארג הידע שפיתחו ההוגים השונים. לדעתו, מה שנדרש הוא לא בחינת טקסטים חדשים מול ישנים, אלא בחינת מהות "ההבדל" שבין הטקסטים. בחינה זו, טען פוקו, תעשה מתוך ביקורת ההיסטוריה של ה"הבדלים". תביעתו של דרידה ושל אחרים לביקורת הטקסט מתוך פסילת גישת תבנית חשיבה ומתוך הכרה בריבוי, גרמה לשינוי הן בדפוסי החשיבה והן במעמד האבסולוטי של ערכי החברה המערבית בתחומי האתיקה, האסתטיקה והלוגיקה.

נוצרה תשתית לפרדיגמה תרבותית חדשה שבה הידע האנושי איננו מבוסס על אמיתות מוחלטות, הוא תמיד חלקי, איננו סופי ונמצא במצב של השתנות מתמדת. זוהי תרבות המבוססת על הטלת ספק ביכולת של האנושות לשפר את המצב.

הנחות הטיעון? כיצד דיקרט מבסס אותן ואם בכלל? מהי מסקנתו? לא ניתן להפריד את הישות האלוקית מהקיים. ולמה? אנו יכולים לייחס לאל את המציאות גם אם אינו נראה מול עינינו במציאות. כפי שלא ניתן ליצור בטבע הר ללא עמק, הם לא מופרדים. לא ניתן לנתק את הישות האלוקית מהמציאות הקיימת, גם אם האלוקות אינה מציאות נצפית.

דיקרט נשען על הוכחה אונטולוגית המופיעה בהגיונות בשתי ואריציות: הבחנה דקה בין מהות לבין מציאות קיומית. בגלל שהמציאות לא יכולה להינתק מהישות האלוקית, היא הוכחה מוחצת לקיומו של האל ועצם מציאות האל, היא שמכופפת אותנו להאמין בקיומו, בהימצאותו בטבע.

הטיעון שלו אומר: כפי שאין אנו יכולים בוודאות לומר "שכל התבניות הן בעלות ארבע צלעות ויכולות להיחסם במעגל, מכיוון שהיא תבנית בעלת ארבע צלעות והוא נטוי כמטוטלת בין הפרכה לבין ביסוס עמוק והודאה חותכת במציאות האל. על-פי תפיסה זו, הוא בעצם מייחס לאלוקות את כל השלמויות. הוא מסתמך על חוקי המתמטיקה וגאומטריה שלא ניתן להפריכם ולשנותם, האל לא כפוף להם, אלא הן כפופות ומולדות ונוצרות על-ידי האל.

מסקנתו היא בציטוט דבריו פרק ה' מתוך ספרו עמ' 131: "אולם, משהכרתי שיש אלוקים, הכרתי גם כן שכל הדברים תלויים בו, ושאינו רמאי כלל, ועל יסוד זה אמרתי שכל מה שמשיג אני השגה ברורה ומובחנת. אמיתי הוא בהכרח ולפיכך, אף אם לא אוסיף לחשוב על הטעמים שהניעוני לראות דבר-מה כאמיתי, לא תוכל שום ראיה שכנגד שיציעו לפני. להכריחני להטיל בו ספק, אם אך אזכור שהבינותי אותו הבנה ברורה ומובחנת. וכך יש לי ממנו ידיעה אמיתית וודאית וידיעה זו מקפת גם את כל שאר הדברים שזוכר אני שהוכחתי לפנים. כגון אמתות הגאומטריה וכיוצא בהן. כי איזו טענה אפשר לטעון נגדי כדי להכריחני להטיל בהן ספק?"

האלוקים יצר את אמתות הלוגיקה, המתמטיקה והן נחשבות לאמתות נצחיות, תפקיד האל בשיטה זו היכולת לברוא אחרות מוטלת עליו בלבד. יתרה מכך, ההבחנה בין הרצון לשכל אצל אלוקים ואדם. חוקי הפיסיקה, המתמטיקה מותנות בשרירות לבו של האל. תפקיד האל בשיטה שלו הוא בסיסי, עקרוני ורק בידו ההחלטה לברוא חוקים ריאליים באופן שונה. ההיגיון המתמטי חלש מהישות הנצחית האלוקית. כי היא בעצם יוצרת את החוקים. האל מעורב וערב לאותם חוקים. אולם, אם גישתו היא שאלוקים רמאי או מלאך זדוני מערערת את האמתות והאל לא כפוף להם, רק ביכולתו לכופף ולשנותם.

המתמטיקה אצל דקארט משמשת מודל לחיקוי בקרב המדעים, הפילוסופיה. זה ברור שהפילוסופיה נוצרת מאמתות הכרחיות. אך היא מהווה בעיה מה מעמדה אצל יום? במסכת מוצגת הפילוסופיה כמדע טבע האדם - המשתווה ומדומה לפיזיקה. האם ניתן לשנות את התפיסה הפילוסופית ולהעמידה כנסיכת המדעים והשורש שלהם להיות אם המדעים בכל המדעים האחרים? היסודות להפיכתה של ההיסטוריה לתחום חקירה מקצועי בעל מתודולוגיה מוגדרת הונחו במהלך התגבשותו של הגישה ההיסטוריציסטית בגרמניה של המאה ה-19.

לאבי ההיסטוריה נחשב ההיסטוריון לאופולד פון רנקה. בעבודותיו, הדגיש פון רנקה את חשיפת העובדות באמצעות ניתוח ביקורתי קפדני של מקורות ראשוניים (תעודות ומסמכים שנכתבו בתקופה הנחקרת) שנועד לוודא את מהימנותם ולהימנע מזיופים.

פון רנקה ותלמידיו העמידו את המחקר הארכיוני כלב ליבה של עבודת ההיסטוריון ופיתחו את האפראט המדעי של הדיסציפלינה, המושתת כאמור על חקירת העובדות, ציטוטן המדויק ואזכורן באמצעות מראי מקום וביבליוגרפיה, שיאפשרו להיסטוריון להציג אסמכתאות לטיעוניו ולקוראיו - לאמת את דבריו או למתוח עליהם ביקורת.

הטענה שאמות מידה כמו בהירות ומובחנות מחייבות התערבות האל. הוא נטע את האידאה וזה גלגול של רעיון ההתגלות... התכונות אינן נתפסות כמהות. אלא, אופנים. בכוחו של השכל האנושי להתבונן בטבע, ביקום ולגלות את האלוקות - שהיא שיצרה את חוקי המדעים. לעולם החומר יש מבנה גאומטרי ולכן, שימוש בשכלתנות מבהירה שהאידאות מולדות. אלוקים ברא את האמתות הנצחיות ולכן ישנה אותם כרצונו. תפקידו משמעותי. התבוננות לחקר הפנים מתוך ניסיון מדעי.

אידאות הפיסיקה המתמטיקה לא תלויות באדם, נוצרו מתוך עצמן, אינן משתנות. הן לא פרי המצאה של האדם. אלא תפקיד האל ביצירתם. והוא יכול לשנותם. הן מולדות ולא נלמדות. דיקרט טוען: "ברגע שראיתי בבירור ובמובחן שסכום הזוויות במרובע שווה לסכום הזוויות בשני משולשים, אבל היא נחוצה בהחלט כאשר אני מבקש להוכיח שסכום הזוויות במרובע שווה לארבע זוויות ישרות" - ומסיק שהמלאך הזדוני לא מהתל בנו. מפני שאם נביט בטענה מתמטית ישירות ונראה שהיא אמיתית - הרי שהיא מראה אל חשיבה לעומק ומובחנות גם ללא זיכרון. האל מהימן. הפילוסוף הנוסף לייבניץ ראה את נוכחות קיום האלוקות כמערכת של מונדות הברואות הן כשלמות אחת והינה הכרחית בדיוק כפי שהינה מובטחת כי חלקיה יהיו קיימים.

ברם, שום חלק בה איננו כולל בתוך עצמו את הטעם לקיומו העצמי. שפינוזה הקדיש את נערותו ללימוד יהדות: תנ"ך, תלמוד ופילוסופיה דתית ונחשב לעילוי. הוא טען שחמשת חומשי התורה לא נכתבו בידי האל, אלא בידי אדם שחי, בשל משנתו זו נפסלה עבודתו ואמונתו גם בידי פרוטסטנטים וקתולים ולא רק בידי יהודים. ספרו כמו ספרות אחרת שהוחרמה נפסלה והוצאו 37 צווי גינוי על כל כתביו. שמו הפך לגנאי. שמו היה "בנדיקטוס מלדיקטוס" שכינוי זה היה בסרקי זים. הגותו לא זכתה ליחס ערכי מהיהודים. אלא שרעיונותיו המשיכו להניע ולחלחל בעולם הפילוסופיה.

למרות הכל, ראיתי בכתבי הגותו קו ישר לתורתו של רבי נחמן מברסלב שאומר: "אדם נמצא היכן שמחשבתו נמצאת, חשוב טוב!" גם שפינוזה טוען שלפי חקר המיינד יש בכוחו של אדם להישען על הרגשות חיוביות ולהיבנות מהן וזה הופך בעצם לנבואה המגשימה את עצמה. כלומר, מחשבות שליליות משפיעות ישירות על התחושה הפיזית של כאב, עצב, צער ושמחה. יכולת האדם לשלוט בהן. זה קו ישר מבחינתי לתורה בכללותה. למרות זאת הטעם לקיום זה מוכרח להיות טמון בתוך ישות המכילה את עצמה את טעם קיומה. היינו, בתוך ישות הכרחית - וזה מה שמכונה בפי האלוה. טיעון זה, המכונה "הוכחה קוסמולוגית" הוכחת קיום היקום.

במונודולוגיה היא מופיעה ואין זה סממן למחשבות של לייבניץ בלבד. בדרך-כלל מתייחסים רוב הרציונליסטיים אל קיום האלוקות כאל הסיבה ההכרחית, הבוראת והמקיימת את העולם. ניסוחו של לייבניץ היא הוכחה אונטולוגית דהיינו, מציאותית. חופש הוא דבר הקיים מתוך הכרח טבעו. למעשה רק אלוקים עונה להגדרת המילה חופשי ולא מתוך בחירה חופשית אלא מתוך קיום עצמאי מכל דבר אחר, שכן על-פי שפינוזה שהיה דטרמיניסטי מובהק, אלוקים הוא חופשי משום שההפך הוא "כפוי להתקיים ולפעול שלא מתוך הכרח טבעו בלבד".

האל מפסק את ההגדרה הזאת משום שהוא כולל הכל. ולא קיים דבר המגביל אותו. האל הוא חופשי ובהכרח להיות חופשי. משמעו, לפעול מתוך טבעך דהיינו, "להיות אנוס" היות שפועלים עליך כוחות חיצוניים. הקשר בין פעילות לסבילות ויש להבין את משנתו המוסרית של שפינוזה באדם עצמו. היחס בין פעילות לסבילות הוא שאם אני לא פעיל איך אהיה סביל? פועלים עליי כוחות חיצוניים. לכן, כדי להיות חופשי עליי לפעול מטבעי. משתמע שרק אלוקים הוא חופשי לגמרי, והאדם לעולם לא יהיה חופשי לחלוטין. וקיימת הוכחה חדשה המסיקה את דבר קיום האלוהות מקיומן של אמיתות הכרחיות. והוא משלים אותה על-ידי הוכחה שמושג "האלוקות" הוא מושג אפשרי.

מכל מקום, לדעת לייבניץ הפילוסופים שקדמו לו הצליחו להוכיח רק שאם קיום האלוקות הוא אפשרי, כי אז הוא הכרחי. הטיעון הנובע מקיומן של אמתות הכרחיות, מניח מראש שכל האמיתות "זוכות לאמתיותן" מתוקפן של עובדות כלשהן. ברם, מהו שהופך את אמיתות תורת-ההיגיון והמתמטיקה לאמיתיות? תשובתו של לייבניץ לשאלה זו היא - שאנו מכירים אמיתות אלה בדיוק כפי שהן נוכחות בתוך השכל האלוהי.

השכל האלוהי הוא "מקום משכנן" של האמיתות הנצחיות. פילוסופים בני דורנו רואים בפתרון זה פתרון של בעיה מדומה. אמיתות הכרחיות אינן אמיתות המוסבות על משהו; הן אנליטיות או סותרות את עצמן ואין לנו כל צורך לצעוד מעבר למושגינו שלנו כדי לחפש אחר מה שנותן להן תוקף. תמיד יש כוחות חיצוניים הפועלים על האדם, שכן האדם הוא "האופן". ככל שנבין יותר ונדע יותר נהיה חופשיים יותר. פעילות הנחוצה היא פעילות שכלתנית. המטרה של שפינוזה היא לעורר אנשים להיות מודעים לטבעם האמיתי. למעשה רמת מודעותם היא הדבר היחיד שיכול להשפיע.

המתודה של שפינוזה - מתעוררת כאן שאלה רלוונטית מהי חשיבותה של השיטה הגאומטרית בהוכחה פילוסופית? התשובה היא שהכלים הטובים ביותר הם המתמטיים. כמו דקארט גם שפינוזה עושה זאת באופן מאוד מפורש. הוא בונה ספר באופן קלידי. הוכחות השונות נגזרות באופן גאומטרי.

בספחיו של שפינוזה מגלים והוא בטיעונו אומר שאם היה לבני-האדם את המתמטיקה היה הוא נאלץ לחיות בעולם האריסטוטלי העתיק על-פי תורת אריסטו ולא היה יכול לחקור את הדברים באופן הנכון שבו אנו חוקרים כיום. אמת המידה המתמטית פוטרת אותנו מכל התכליות הלא אמינות. מהות שאנו רוצים להבינה אמורה להיות מנותחת באופן אנליטי, מתמטי, גאומטרי. הגדרת האל היא אינסוף בתוך האינסוף של תארים ואנו מכירים שניים: מחשבה והתפשטות. עלינו לברר מה ההשלכות לכך בהקשר שלנו.

בשני התארים שאנו יכולים לתפוס את האל, אנו עדיין חושבים על אותו אל. בשתי דרכים אלה אנו יכולים לראות את האל תחת האספקט של המחשבה והאספקט הפיזי. אנו יכולים להבין את הטבע באופן גאומטרי באופן הטוב ביותר משום טבעה המשתלשל.

בתוך המסגרת הזאת עולה השאלה מה יכול האדם לעשות מבחינה מוסרית? הרי הכל נקבע מראש ולא היה יכול להתרחש אחרת!!! זו השאלה הממוקדת ביותר במשנתו של שפינוזה הנובעת משאלה מהותית מדוע יכול האלוקים לבוא בטענות ולהעניש הרי הוא צופה מעל, יודע כל מה שקורה בעולם, הוא מנתב גורלות, מנווט את חיינו.

שפינוזה טוען, שהוא מסכים שהכל נעשה מכוחו של האל. אבל לא נובעת מכך הצלחת הנפש - האושר שהוא המטרה וידיעת האמת היא האושר הסופי. ייתכן שבני האדם ראויים למחילה. כלב שעושה דברים רעים צריך לחנוק אותו, ולא בגלל שהוא אשם, אלא בגלל שהוא לא שם לעצמו גבול לתאוותיו משם שאינו חושש מהחוק. בני אדם זקוקים לחוקים ויראת החוקים כדי שיגבילו אותם ויהיה סדר. זה שזוכה לנחת רוח, הוא זה שיגביל את עצמו משום שכך ראוי ולא משום שהוא חושש, ירא מן החוק. אולי אני לא יכול לבחור איך להתנהג, אבל אני יכול לפעול כדי להבין מדוע אני מתנהג כמו שאני מתנהג.

ברגמן שואל מהו המעבר מ"שאיפה בסיסית" ל"מידה טובה". שאיפה בסיסית היא ההתמדה של כל דבר להמשיך להתקיים. לכל דבר יש כוח התמדה פנימי, ואם אין כוח חיצוני שפועל עליו, הוא יתמיד בישותו. מידה טובה היא טבעו של האדם, אין הבחנה בין הטבע וה"טוב". ברגע שאדם פועל, כלומר חושב, הוא מממש את טבעו ובכך הוא למעשה מתגבר על הכוחות החיצוניים. כך על-ידי הבנה פנימית שלנו אנחנו נמנעים מהשפעת הכוחות החיצוניים שמשפיעים עלינו. זה ההבדל בין פעולה מבפנים ופעולה מבחוץ וזו הדרך לגאולה.

במדעי הנפש והחברה, זה היכולת ליצור פעילות גומלין חיצונית ופעילות פנים שהיא הפנמה, הטמעה כלפי פנים. החברה היא מראה ענקית לנפשנו, עתים למדים אנו מהמראה הזו, הנשקפת מעבר לפנימיותינו, לחיינו. ונמדדים גם בפרמטרים אלו - אמות מידותינו. היכולת לעצב את הערך העצמי, את הדימוי שלנו כלפי עצמנו ובזיקה ישירה לחברתנו, לסובב אותנו!