חמש דקות מנתניה

גם היום, כ-22 שנה אחרי חתימת הסכמי אוסלו - שהביאו על ישראל שכול בממדים ("קורבנות השלום") שקודם לא ידעה, ממשיכים הוזי ההסכמים הללו ויורשיהם, לזרוק לחלל השיח הציבורי שלנו את המילים "חזרה לגבולות 67'".

גם ממשל הנשיא אובמה - שהפרק המדיני שלו תופח מיום ליום בגין היקף כישלונותיו וקוצר ראותו וידו - נלכד בקסמה של נוסחת שקר זו. אך מכיוון שמדובר בידידתנו הגדולה מאוד, היא נאותה להמתיק את הגלולה, והוסיפה את המילים "עם חילופי שטחים", נוסחה שממילא לא תשביע את האירדנטה הפלשתינית הקבועה.

אפשר להניח שישנם ישראלים, והם לא מעטים, שכאשר מדברים על "גבולות 67'", רואים לנגד עיניהם תמונה מעורפלת של נוף הררי נטול שם, מחסומים צבאיים ומתנחלים חמושים ב"עוזים", באי שם לא ידוע.

אבא אבן, מי שהיה שגריר ישראל באו"ם ושר החוץ, התייחס לרעיון של החזרת מדינת ישראל לממדיה הבלתי אפשריים בביטוי החריף "גבולות אושוויץ". טוב, הרי אבן היה כביכול חבר מפא"י אבל למעשה איש ימין מובהק, ומותר להניח כי אילו השמיע דברים אלה היום, הייתה יו"ר סיעת "המחנה הציוני", מרב מיכאלי, שוללת ממנו את זכות הדיבור עד לסוף המאה ה-21.

ראש הממשלה גולדה מאיר - שמבקר טלוויזיה אחד, דווקא מהשמאל הקיצוני, כינה אותה "מפא"יניקית זקנה ומסריחה" - בחרה בדוגמה מצוינת, כאשר ביקשה להמחיש לקהל אמריקני, על איזה גבולות מדובר. היא דיברה על מותניה הצרים של ישראל, שרוחבם, אמרה, קטן יותר מאורכו של ברודוויי סטריט, שבקטע שלו העובר במנהטן, אורכו 21 ק"מ. לאזרחי ארה"ב - המדינה השנייה בגודלה בעולם (אחרי רוסיה) - זה הספיק.

אני מבקש להמשיך בברודוויי רחוב המוכר לכל ישראלי, שביקר אי-פעם בניו-יורק, כדי להמחיש גם למי שלא כל כך תופס, מה זה בדיוק "גבולות 67'"?

אנחנו במה שכונה "תקופת ההמתנה". מאי 1967. שליט מצרים גמאל עבדול נאצר מכין את צבאו למלחמה עם ישראל. חוסם את מצרי טיראן. כוח האו"ם שהוצב שם נמלט מהמקום. ממשלת לוי אשכול מחזרת על פתחי הקהילה הבינלאומית, בניסיונות שווא לקושש תמיכה דיפלומטית.

כאשר נאצר שולח את כוחותיו לסיני, צה"ל מתחיל לגייס את כוחות המילואים. ב-24 במאי מגויסת יחידת המילואים שלי, גדוד חה"ן 603 (הנדסה קרבית), בפיקודו של סא"ל מנשה גור (ג'ורג'י). הגדוד שלנו מתמקם בביר משאש (משאבי- שדה), ופלוגת הצמ"ה (ציוד מכני הנדסי), מתחילה לפרוץ צירי גישה לסיני, להם יזדקק השריון ביום פקודה.

אבל ב-30 במאי נפל דבר. אירוע מדיני-צבאי בעל חשיבות עליונה, שתוצאותיו ישפיעו על מפת המזרח התיכון. מלך ירדן חוסיין, עשה את שגיאת חייו. הוא טס לקהיר וחתם על הסכם לשיתוף פעולה צבאי, שבמסגרתו יפעל צבא הירדן תחת פיקוד מצרי. כבר למחרת הגיע גדוד קומנדו מצרי לירדן. עירק אף היא שיגרה כוח לממלכה ההאשמית.

מבחינת צה"ל הייתה לצעדו של חוסיין משמעות חמורה ביותר. במקום להיערך בשתי חזיתות, הדרומית והצפונית (סוריה חתמה על הסכם הגנה עם מצרים, לפיו צבאה הוכפף לפיקוד מצרי - י.ר.), היה מעתה על צה"ל להתכונן לחזית שלישית(!), ולא סתם חזית שלישית, אלא חזית שיש לה פוטנציאל מאיים ומסוכן של ביתור המדינה לשניים, במותניה הצרים מאוד!

המרחק בקו אווירי בין נתניה לקו הירוק הוא בסך-הכל 14 (ארבעה עשר) ק"מ. מרחק אפסי, במיוחד כאשר היה אז מדובר בחזית חשופה למדי, מוגנת בדלילות, נוכח פיצול הכוחות שהתחייב משתי החזיתות העיקריות. בהתאם לתורת הביטחון של צה"ל, מול ה"פטישים" בדרום ובצפון, צריך היה להקים מיד "סדן" במרכז, למקרה שמן הגבול הירדני, ינסה שריון האויב לפרוץ לכיוון הים ולחתוך את ישראל לשניים.

אני זוכר היטב את הלילה ההוא. בטור ארוך של מכוניות מכל הסוגים, הוקפץ הגדוד שלנו מביר משאש בדרום לגיזרת המרכז. שם המשימה שהוטלה על פלסי חה"ן 603 הייתה בהולה: להניח מיידית שדות מוקשים, הרבה מוקשים, כדי שיעצרו או לפחות יעכבו כל ניסיון פריצה של שריון ירדני/עירקי/מצרי.

היום, בעידן של לוויני ריגול, טילים מתוחכמים וארטילריה משוכללת, זה נשמע אולי מעט פתטי, אבל אז העיד הצעד הזה על חומרת המצב ועל דלות הכוח בצדנו (בהערת אגב אוסיף: גם היום מומלץ לא לזלזל במיקוש. הפילדמרשל ארווין רומל, שמונה על-ידי היטלר לפקד על הגנת "החומה האטלנטית" - מול כוונת בעלות הברית לפלוש ליבשת אירופה - נודע באובססיביות שלו לגבי מוקשים. בפקודתו של רומל הונחו לאורך "החומה" הארוכה 10 מיליון מוקשים מסוגים שונים.

בתוך פחות משבוע ימים, הניחו פלסי 603 בשדות הגובלים בקו הירוק, יותר מ-5,000 מונ"רים (מוקשים נגד רכב, מוקש שככל הזכור לי הכיל 7.5 ק"ג טנ"ט - י.ר.). אז נעשתה העבודה המסוכנת הזו בחרדת קודש. מי היה מאמין שכעבור שלושה ימים בלבד מפרוץ מלחמת ששת הימים, כבר יפעילו חקלאי האזור לחץ שצה"ל...יפנה את המוקשים, כדי שיוכלו לשוב ולעבד את השדות.

כיום, יש לישראל הסכם שלום קריר עם ירדן, ולהקת דורשי שלומנו מספרת לנו ניסים ונפלאות איזה שלום מופלא ישרור כאן אם רק נחזור לגבולות 67' כדי לאפשר הקמת מדינה פלשתינית. המהדרין מוסיפים גם הבטחות שערכן כקליפת השום, על ערבויות בינלאומיות ואפילו בדבר כוח של נאטו(!) שישמור על גבולנו המזרחי (בערך כמו שכוח יוניפיל שומר על הגבול עם לבנון וכוח אונדו"ף שמר על הגבול עם סוריה ברמת הגולן, לפני שהתפוגג).

אבל אף נביא שלום ושום להטוטי לשון אינם מסוגלים להבטיח לנו שמותניה הצרים של ישראל הקטנה, יתרחבו אפילו בסנטימטר אחד... הגבול עדיין יישאר בקירבה בלתי נתפסת. חמש דקות מנתניה.