האם יש עליהם תווית של בוגדים, או שמא הם דווקא ממש פטריוטים לשמם - זו המחלוקת הנטושה כבר מזמן סביב מי שנמנים עם ארגון "שוברי שתיקה" במדינה.
מאז שהוקם הארגון, לפני תריסר שנים, ביוזמת חיילים משוחררים ששירתו כלוחמים קרביים בשטחים, זרמו מים רבים בים התיכון. עוד מראשית פעילותם, הציבו לעצמם חברי הארגון מטרה כפולה: להעלות את המודעות הציבורית למציאות היומיומית המרה בשטחים, ויחד עם זה גם ליצור שיח ציבורי על המחיר המוסרי הכרוך בשליטה על אוכלוסייה אזרחית ערבית. בין לבין גם דואג הארגון לאסוף עדויות על עוולות צבאיות, המבוצעות בשטחים.
תוך כדי כך סופג הארגון ביקורת נוקבת על פעולותיו. עיקר הביקורת נטושה, מטבע הדברים, סביב אמינות העדויות הנגבות, שרובן אנונימיות, ומבוססות על שמיעה בלבד, וכן סביב פעילותו של הארגון מחוץ לגבולות המדינה, שלטענת מבקריה - מטרתה היא אחת: הכפשת חיילי צה"ל בחו"ל ויצירת דה-לגיטימציה למדינת ישראל.
הפתרון הרצוי
על אף המצב הרגיש שנוצר בשל כך - ביקורת בונה בכל זאת דרושה. בתנאי, כמובן, שהיא מתקיימת בתוך המדינה גופא. מן הראוי להודות שבצה"ל יש, אכן, גופים הולמים להשמעת ביקורת כזו, אלא שאנשי ארגון "שוברים שתיקה" מתלוננים, די בצדק, שצה"ל מפנה להם עורף, וכי בקורתם נהדפת ונופלת על אוזניים אטומות. זה, לפיכך, הצידוק שלהם לפעילות העויינת מחוץ למדינה.
אין כל ספק שבהוצאת הכביסה המלוכלכת אל מעבר לים - משחק הארגון לידי האויב ולידי כל חורשי רעתה של המדינה, המנצלים את כל זאת לביקורת הורסת על ישראל.
הפתרון למצב הסבוך הוא פשוט בתכלית: הוא נעוץ בשיתוף-פעולה הדדי בין צה"ל לבין ארגון "שוברי שתיקה", שבמסגרתו ייאלץ האחד לבוא לקראת השני. אם אכן יטה צה"ל אוזן קשבת לביקורת הפנימית של "שוברים שתיקה"- יוכל סוף-סוף הארגון להימנע מביקורת הורסת בחוץ, והיה מחננו זך וטהור.
