העץ מחוץ לחלוני בשלכת, ואני מצפה כבר ליום שבו יכוסה מחדש במעטפת ירוקה של צמיחה מחודשת.
השנה האזרחית שעברה נעלמה לה כלא היתה. זהו, יום אחד עברנו מה-31 בדצמבר לאחד בינואר, עוד לא הספקנו למצמץ פעם או פעמיים, וכבר 2015 נשכחה, הפכה לדבר של העבר שכבר מתכסה בשכבת אבק וגורלו שזנחנו אותו במדבר השכחה.
הצטרפו אלי במסע לנבכי השכחה, משם אדלה מספר ארועים שחשובים יהיו לנו בעתיד. כאמור, העתיד עומד בפתח, ואני מרגיש אותו בכל הוויתי, גם אם ההווה גורם לנו לאשליה של רגע.
החורף יחלוף, האביב יגיע, אך התפקידים הוחלפו. החורף הקר הוא בבואת העולם שקפא על שמריו, אנחנו ברגע מתמשך של "נדמה לי," בעוד האביב יפשיר את האשליה, וזו תמס ותעלם, כמו מסך שהוסר, ותשאיר בפנינו מציאות קשה וכואבת שתטפח על פנינו בעוצמה חזקה.
נתחיל בזמן הרחוק יותר, שכן שקוע אני בהרהורים, מנסה להבין, לקשור ארועים שקרו למסכת אחת ולהסיק את המסקנות הנדרשות.
שתי הפגנות
כשאני מסתכל אחורה, נחרטו בזכרוני שני ציוני דרך. האחד הפגנת הזדהות לפני בניין הקונסוליה הישראלית בלוס אנג'לס. היה זה לפני מספר שנים, והקונסוליה עברה, כך גם הקונסול השתנה ואתו מרבית עובדי הקונסוליה.
הייתה זו אחת משתי הפגנות הזדהות שהיו צריכות להדליק נורות אדומות. הראשונה הייתה הפגנה של ארגון הקהילה הישראלית, שהשכיל להדפיס או לשכפל דפים צבעוניים ולחלקם, עם חולצות ושאר מתנות לחלק מהמשתתפים.
הדפים הצבעוניים לא רק שעלו כסף רב (זריקת כסף לריק, שכן צלום שחור לבן היה משיג את אותה מטרה בדיוק), הם בדיוק פגעו במטרה לשמה התקיימה ההפגנה מלכתחילה, בזמן שלאיש לא היה אכפת, לצבוע את העולם בצבע, לדמות שיש פעילות עניפה, נחרצת, חשובה ומכריעה. כמובן שהצבע, כטבעו של צבע, נמס במים, והמציאות בשלה - אותה הצלומים הצבעוניים ושאר המתנות לא הרשימו כי אם אכזבו עמוקות.
ההפגנה הייתה ריקה מתוכן, שכן מספר מאות הישראלים שהגיעו היה מספר זעום יחסית למספר הישראלים הקוראים ללוס אנג'לס "ביתם." אך יותר מאכזבה זו, לא היה ולו מפגין נגד אחד. להפגנות האלימות והמסוכנות נגד מדינת ישראל באותו זמן לא טרחו הישראלים להגיע. הם את שלהם כבר עשו, והנה, אפילו יש להם "תעודות" אלו ואחרות להוכיח זאת: צלום צבעוני, חולצה פרחונית, דגלון ושלל תמונות שהם צלמו באותו יום, מחובקים עם חברים אלו ואחרים. בקיצור, יום שלם של "הפנינג," והכל בחינם, אפילו חמישה דולרים דמי כניסה לא נגבו!.
להפגנה השנייה הגיעו בין אלף לאלפים איש כולם זרים - ישראלים, פרסים ואחרים - ואתם נוצרים אוהבי ישראל. מי חסר היה מאותה הפגנה שאורגנה על-ידי הפדרציה היהודית של לוס אנג'לס רבתי? היהודים. אלו נמנעו מלהגיע, שכן הם לא תמכו בפעילות של ישראל וב"כיבוש" המתמשך. אכן, אולי היה משט טרור טורקי, אך כל שהיה ברצונם הוא לפרוץ את המצור שהטילה ישראל, להביא לידיעת העולם את קיומו של "גטו פתוח" שהציונים יצרו בדמות עזה, והם מונעים באכזריות רבה הגעת אספקה הומנוטרית שוטפת לאזרחים.
ישראל אכן הגזימה לחלוטין. באותו זמן אפילו פורסם מחקר של אחד ממשרדי הממשלה (או אולי של צבא הכיבוש בכבודו ובעצמו) ובו חישוב של צריכת קלוריות יומית של תושבי עזה. המטרה הייתה - כך פורסם - להרעיבם באופן שיטתי.
למי שנחרד, שכן הדברים מזכירים מיד תקופה אחרת, בה באמת היו גטאות, ותושביהם הורעבו ומתו במחלות ובמחסור, זו בדיוק הייתה הכוונה - להשוות את ישראל המודרנית לנאצים של פעם. עובדות בשטח? אין בעיה - קל להתעלם מהן.
באותו זמן ארגון Stand With Us העביר אי-מייל בתפוצה נרחבת ככל הניתן ובו תמונות של חנויות בעזה שופעות כל טוב - ממתקים ושאר מוצרי יוקרה.
באותו זמן בדיוק משרד החוץ התעורר לעובדה שהעולם מאמין שישראל מונעת לחלוטין הספקה הומנוטרית לעזה, ודובר משה"ח דאז, יגאל פלמור, אכן מיד הורה לשחרר לתקשורת הזרה נתונים ומצגות שהיו לפני כן מנת חלקם הבלעדי של נציגי מדינות זרות (נספחים צבאיים זרים) מולם עבד צה"ל. הסיווג של המצגות הוסר, שכן עזרה הומנוטרית אינה מסווגת ולא צריכה להיות כזו (גם כשמדביקים את הכותרת "בלמ"ס" - בלתי מסווג - מיד מתעוררת האסוציאציה שמדובר בחומר שאין להעבירו), ולאט-לאט הבחינו בבעיה שקיים דיסוננס עמוק הדורש טיפול רציני ומיידי.
באותה הפגנה חולקו בפעם הראשונה פוסטרים לבנים ועליהם משפטים חכמים. זו הייתה הפעם הראשונה שהמילה "דה-לגיטימציה" הופיעה ברבים. אלא שאיש לא ידע איך לבטא את המילה או מה מובנה. מכל הפוסטרים שחולקו באותו יום, היחיד שאנשים נמנעו מלקחתו היה פוסטר המילה המשונה.
שתי הפגנות וקונסוליה אחת. שני ארגוני שנכשלו קשות, גם זה וגם זה. בשנים מיד לאחר אותן ההפגנות, ארגון אחד הלך והתפשט, צבר כסף וכוח (חלקו על חשבון הארגון האחר), דבר שגרם לארגון השני להתעורר ולנסות להלחם על תדמיתו. "פתאום" נעשו פעילויות בשטח שבעשורים לפני כן לא היו קיימות, שכן הארגון היה צריך להצדיק את קיומו.
תנועת ה-BDS
היה זה באותה תקופה שתנועת החרם עבדה בכל פינה, וברגותי מקימה - "הדוקטורנט מאוניברסיטת האפרטהייד תל אביב" - נסע ברחבי העולם ועשה נפשות לארגונו שהפך לאחד מהארגונים המוצלחים והמסוכנים ביותר של תחילת המאה ה-21. (ארגון ה-BDS נאלץ לחלוק את המקום הראשון עם ארגון אחר, מוצלח ומסוכן לא פחות, הידוע במספר שמות ובהם דאעש.)
הנציג הבכיר ביותר של מדינת ישראל בחוף המערבי באותם ימים היה כל כך שקוע בתדמית וב"הפגנות ענק שיחסמו שדרות, ועשרות אלפי אנשים ישתתפו בהן," שתחת אפו ממש גדל הגידול המסוכן ביותר, וכשכל גרורותיו התגלו, כבר היה מאוחר מדי לעוקרו בקלות.
הארגונים האחראיים - זה היהודי וזה הישראלי - או לפחות אלו שטוענים ליצג את הקהילות היהודית והישראלית (שמנינן הכולל לפי אומדנים מסוימים כמיליון אנשים בלוס אנג'לס רבתי) - עסקו במלחמות יוקרה ביניהם. האחד הוא כה מבוסס שקשה להעירו מתרדמתו, ונוח לו שיותר ויותר יהודים הפכו להיות בין מקטרגי ישראל הקולניים ביותר. ישראל הלא אינה כה רלוונטית וגורלה לא כך כך משמעותי לדור ההמשך. ישראל גם לא מתנהגת כמו שצריך, ובכל אשם ה"כיבוש" ו"עקשנות" הישראלים להתנהג בצורה שאינה הולמת את רעיון "תיקון עולם" הסופר ליברלי (נדאג קודם כל ורק לאויבי ישראל, ואז אולי נזכר בישראל עצמה, בעצם גורלנו).
השני כה עסוק בצבירת כסף וכוח-למראית, שהוא שכח שצריך הסתכלות ארוכת טווח, אסטרטגיה מעבר ליחצנות מתוקשרת ביותר. עם כוח מגיעה גם אחריות מירבית, אך זו נותרה יתומה ועזובה, ומי רוצה להפנות מבטו מהשמפניה הנשפכת ללא הפסקה ומהמעדנים על השולחנות העמוסים לעיפה, לעבר אותה פינה עלובה, קרה, מפריעה ומטרידה? נתעלם ממנה לחלוטין, והחיים יזרמו במסלולם/ כמה חם וטוב לנו - יקפאו להם חסרי הבית שם בחוץ, שמישהו יגיף כבר את התריסים, שכן המראה לא מלבב, ובאמת "קורע את הלב."
כך היה פעם, בתקופה בה עוד ניתן היה לנסות לעצור, לתקן, להלחם.
בשנת 2015 הוחלט להלחם בתופעת ה-BDS. מדוע דוקא בנקודת זמן זו? גילו הגופים-ללא-מטרות-רווח, ביחוד אלו הוותיקים יותר (בני מאה השנה כל אחד), שהם חולשים על אימפריות, אך אין להם מה למכור יותר. עשרות מיליונים הם מגלגלים כל שנה ב"משכורות ונלוות" וכבר ממשיכים בפעילות מכח האנרציה. כך הם קופצים מעגלה לעגלה, כל מה שמעניין את הקהל בנקודת זמן מסוימת ויכול לגרום לתשומת לב הזרקורים שתופנה אליהם ולו לשניה, ראוי לביקור. כל שניה פרושה תזרים מזומנים נוסף, זריקת עידוד לתקציבים נכבדים מלכתחילה, ומי יגיד "לא" לעוד מספר מיליונים?
כל שצריך הוא יח"צנות בזמן ובמקום המתאים. לדוגמה, נקפוץ ל-UCLA ונטען שאנחנו ורק אנחנו פועלים לתיקון העוול, שאנחנו חוד החנית ובלעדנו רק ומר יהיה לילדים היהודים המגיעים ללמוד באוניברסיטה.
נזמין את התקשורת, נערוך מסיבת עתונאים (עם דגש על המילה "מסיבה"), ונמציא דברי הלל ושבח על עצמנו. נספר על הפעילות העזה בה אנו נוקטים, נמעיט ונמזער בכל האחרים, או נתעלם מהם לחלוטין, וכך נשמע כמו טרזן ברחבי היערות הטרופייים: שאגה מהדהדת, שלא תשאיר ולו לב אחד קשה וסגור. כולם כאחד ימסו. מגדלי ההגנה יתמוטטו, והאנשים ירגישו מחויבות לתרום לנו עוד ועוד, מעבר למה שכבר הבטיחו.
אנחנו, כאמור, מצילים את העולם, יום אחר יום, שעה אחר שעה, והחשיבות לתמוך בנו היא פשוט קריטית. אין מילה אחרת שתתאר זאת. כמובן שלמחרת אותו יום של מסיבת העתונאים המאד מתוקשרת ועוד יותר נוחה לכל המשתתפים (מהחברה שאנשיה החנו את מכוניתכם, לשטיח האדום שנפרש בפניכם, לצילומים הצבעוניים שקיבלתם, לכיבוד כיד המלך, הצלמים והדוברים והאחראים שתנעם שהותכם - "פרודוקציה" מושלמת, ממש כמו חתונה או כל אירוע אחר), העולם חזר לסורו ואתם כבר אינכם שם, השארתם את השטח ריק וזנחתם את הסטודנטים לבדם, כפי שהיו עד שלשום. רק אתמול היה שמור ומוקדש לכם, למשתה המלך, לאשליה של חום וכוח, של עשיה ועמידה איתנה.
הורדה התפאורה, נלקחה חזרה למחסנים, והעולם חזר להיות כפי שהיה רגע לפני כן וכפי שימשיך להיות רגע אחר כך - עולם מסוכן עד מאד. הסטודנטים שלרגע הרגישו חום והורידו את בגדיהם נשארו לקפוא, אך למי אכפת, המטרה הושגה - ארגון "א" כבר הודיע קבל עם ועדה שהוא, ורק הוא, אחראי להצלת העולם (והסטודנטים בפרט). הוא, ורק הוא, פעל כל הזמן עבורם ולתיקון המצב. לתפארת הארגון. אל נשכח "תרמו!".
התרומה היחידה הייתה לאשליה, וזו רמאות לשמה.
משיבים מלחמה שערה?
בשנת 2015 כאמור יצאו לפעולה ארגון אחר ארגון, ואציין רק שני מובילים עיקריים. אחד הוא ארגון האוניברסיטאות בארץ. האוניברסיטאות נחרדו לחוות על בשרן את שקורה בעולם נגדן (והמים עדיין לא הגיעו לנקודת רתיחה, עוד רחוקים אנו מאוד משם). אני אוסף את המכתבים שהאוניברסיטאות שולחות לידידיהן בעולם, עד כמה הן נלחמות בתנועת ה-BDS. אוניברסיטת בן-גוריון משם יצאה הקריאה להחרים את מדינת ישראל, מוסדותיה ואנשיה.
אוניברסיטת תל אביב שם למד מקים התנועה ומשם החל את פעילותו. אוניברסיטת חיפה שם דגלי ישראל גרמו לבושה ביום עצמאות והיה צריך להסירם. (שם גם חוגגים דרך קבע את ה"נכבה," אך כל זה נעלם מעיני נשיא האוניברסיטה לפי דבריו בביקורו כאן בלוס אנג'לס.) האוניברסיטה העברית בבירה שם הסמיכו מחקר מדוע חיילי צה"ל לא אונסים נשים פלשתיניות (הן "תת-אנוש," כך שחיילי צה"ל אפילו לא מכירים בעצם קיומן, אחרת המנהג הרווח כנראה הוא לאנוס כל אישה). קבוצה אדירה, וקצרה היריעה מלהכיל את עזרתן האקטיבית של חברותיה האוניברסיטאות להתפשטות חסרת הרסן של תנועת החרם.
השני הוא שלדון אידלסון שזימן ללאס וגאס לסוף שבוע "סודי ביותר" קבוצה של ארגונים (שנכשלה עד אותו סוף שבוע במאמציה למגר את תופעת החרם או להלחם בה). אותו סוף שבוע חוויתי היה כה "סודי ביותר," שנדרשו הודעות מיוחדות לעיתונות לפני אותו סוף שבוע ואחריו, לגרות את העולם כולו בחמישים מיליון דולר שמחולקים למלחמה בתנועת החרם.
גם שם היה חם ונעים, אוכל בשפע, חדרים מפוארים וגם הימורים אלו ואחרים (כי איך אפשר אחרת?). להציל את העולם הם יצאו, ואף הצליחו בהינף יד. הנה, התנועה כבר מקרטעת, ופעילותם כה משמעותית וחשובה, הם מצליחים והחרם כמעט שנעלם. בתנ"ך קראו לכך "נביאי שקר," ואולי כדאי שנזכר בספר הספרים הנצחי ובכתוב בו.
כך, גבירותי ורבותי, לא נלחמים. כך נלחמים ב"נדמה לי," אבל בעולם בו חיים רובנו, תועלתו של תרגיל תקשורתי כזה שלילית ביותר. מי שנלחם חושב שאפשר להפסיק להלחם, כי הרי ידינו על העליונה, או בגלל שאחרים נלחמים - ולהם תקציבי ענק וכוחות אדירים.
למה שקול או דומה הדבר? למצרים שהודיעו שהם כבר בפאתי תל אביב והיהודים עוד דקה נזרקים לים. רק יצא שהמצרים הובסו, למרות ההצהרות שלהם לעצמם ולעולם כולו. כוחותיהם השאירו את כלי הנשק והציוד, פנו אחורה ונסו בבהלה. ואנחנו שרדנו עד למלחמה הבאה.
רק שאז היינו המעטים והאויב נס מפנינו, והיום שלדון אידלסון משחק את נאצר. ב-2015 באותו סוף שבוע "סודי בהחלט" שיחקנו את המצרים המכריזים לעצמם ולעולם כולו: "הנה אנחנו בפאתי תל אביב, הנה אנחנו זורקים את היהודים לים!".
עוד נרגיש את כוחה של תנועת החרם והשנאה, הדה-לגיטימציה, דה-הומניזציה ודמוניזציה הפועלת נגדנו ללא החרש, ללא סופי שבוע "סודיים בהחלט" ומתוקשרים עוד יותר, ללא עשרות מיליונים אך עם שנאה תהומית רבת שנים - אנטישמיות טהורה לה נוספה שנאה עצמית. מבית ומחוץ שונאים לנו, ואנחנו, במקום לעמול כנמלה, חוגגים כחגב, חרגול או צרצר משך הקיץ כולו.
לא נעימים הדברים למשמע האוזניים, צורמים אפילו עד מאד. אך יבוא יום, ואנו בפתחו, שנצטרך לשנות דרכנו, להשיב מלחמה שערה. מלחמת קיום היא זו, אך אנו חוגגים, שוחים במים חמימים של "נדמה לי."
ולמי שתמה ומתמהמה - הכצעקתה? - מרגיש אני כמו נח בשעתו, עת התרה והזהיר, חזר ואמר, אך הכל לשוא. עד שבא המבול.
