תן דעתך שלא תקלקל

מדוע נבחר התאריך של ט"ו בשבט כראש השנה לאילנות? יש חשיבות הלכתית לדעת מתי מתבגר העץ בשנה. יש לכך השלכות לדינים הקשורים לערלה, תרומות ומעשרות, שמיטה וכו'. אם היינו נשאלים מתי היה ראוי לחוג את יום הולדתו של העץ, היינו אומרים ביום השנה לנטיעה. ייתכן שהיינו קובעים אותו למועד פריחת העץ או אולי לזמן הבשלת הפרי.

אולם נקבעה ההלכה במועד אחד ויחיד לכלל העצים - ט"ו בשבט - ראש השנה לאילנות. מדוע אם כן, נבחר תאריך זה כראש השנה לאילנות? הרי אין זו עונת פריחה למעט עץ השקד המקדים ללבלב, אין אלו ימי חודש ניסן ימים בהם עומדים העצים בפריחתם, אין זו עונת פירות. זו גם לא העונה לתחילתם של הגשמים ולא תחילת האביב.

התשובה לכך נתנה בגמרא: "הואיל ויצאו רוב גשמי השנה, ועלה השרף באילנות, ונמצאו הפירות חונטים מעתה" (ראש השנה י"ד, ע"א). כלומר, לא בתחילת עונת הגשמים ואף לא בפריחה ובבשילות הפרי, אלא לאחר שהגשמים נספגו כראוי בקרקע והשרף עלה בעץ, נתמלא בחיוניות ונכון להוציא פירותיו. מאותו יום מונים לו שנה חדשה.

בתלמוד הבבלי (תענית כ"ג, ע"א) מסופר על חוני המעגל, שהלך בדרך וראה אדם שנוטע עץ חרובים ושאל אותו: כמה שנים יעברו עד שעץ זה יניב פירות? ענה לו האיש: בעוד 70 שנה. אמר לו: ואתה בטוח שתחייה בעוד שבעים שנה? השיב האיש: כשבאתי לעולם מצאתי בו חרובים, כשם שנטעו אבותיי לי כך אני אטע לבניי. עולם נטוע הוא ערך בפני עצמו. חכמים מספרים ש"בשעה שברא הקב"ה את האדם הראשון נטלו והחזירו על כל אילני גן-עדן. ואמר לו: "ראה מעשי כמה נאים ומשובחים הם! וכל מה שבראתי - בשבילך בראתי. תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי, שאם קלקלת אין מי שיתקן אחריך (קהלת רבה ט')".

התורה מצווה אותנו לשמור על הטבע: "תן דעתך שלא תקלקל". חובה זו חלה אפילו בעתות מלחמה, כפי שנאמר: "כי תצור על עיר ימים רבים להלחם עליה לתפשה לא תשחית עצה לנדח עליו גרזן כי ממנה תאכל ואתו לא תכרות כי האדם עץ השדה לבא מפניך במצור (דברים ב', י"ט)".

מכאן נגזר האיסור על השחתת עצים או פירות, כפי המובא בספר החינוך: "זוהי דרכם של צדיקים ועושי מעשים טובים... הם אינם פוגעים לעולם אפילו לא בגרגר חרדל, וכל הרס שהם רואים מרגיז אותם (מצוה תקכ"ט)".

יותר מכך השתרש במסורת היהודית הדימוי של עץ השדה לאדם, דימוי המאניש את העץ ומטעין את המצווה הזאת ברובד מוסרי עמוק יותר מהרגיל, שהרי פגיעה באדם היא עבירה חמורה ביותר. וזו תחושת האשמה שצריכה ללוות גם את הפגיעה בעץ השדה.

דווקא מתוך אמונה שהעולם יציר כפיו של הקב"ה, אנו מוצאים הערצה לטבע וחובה לדאוג לקיומו ושימורו. בתורה ובספרות חז"ל אנו מוצאים דימויי טבע ורגשות כבוד לטבע. חוקי התורה והתלמוד מספקים חקיקה מקיפה בענייני איכות הסביבה, צער בעלי-חיים, תברואה וכו' (משנה, בבא בתרא, פרק ב').

התורה מדריכה אותנו על נטיעת רצועות ירוקות מסביב לערים. איסור כלאיים, שלילת הרכבות והצלבות של זנים שונים בצמחים ובבעלי-חיים. בני האדם מצווים לשמור על חוקי הטבע שקבע הקב"ה, ולהימנע משיבוש מינים והכחדתם. התורה מצווה אותנו: "את חוקתי תשמרו בהמתך לא תרביע כלאיים שדך לא תזרע כלאיים (ויקרא י"ט י"ט)". ומפרש האבן עזרא במקום: "את חוקתי תשמרו - לשמור כל מין".

גם מצוות השבת, הדורשת השבתת היצירה בכל יום שביעי וגם מצוות השמיטה המחייבת להניח לאדמה ולא לזרוע בה, אינן מופיעות רק לצורך מנוחה בעבור בני האדם, אלא כמחווה אוקולוגית משמעותית - למען בעלי החיים והטבע כולו.

מתוך הכרת הטוב לקב"ה על אוצרות הטבע שהעניק לנו, קבעו חז"ל ברכות לכלל סוגי תופעות הטבע - לגשם, לברקים, לרעמים, לכוכב נופל, לפריחת העצים הראשונה: "שלא חיסר בעולמו כלום וברא בה בריות טובות ואילנות נאות ליהנות בהם בני-אדם (ברכות מ"ג, ע"א)".

מובא ברמב"ם כי ההתבוננות בטבע מביאה את האדם לאהוב את הבורא (משנה תורה יסודי התורה ב', ב'): "והאיך היא הדרך לאהבתו ויראתו, בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאווה תאווה גדולה לידע השם הגדול".

מכאן הננו למדים שיום ט"ו בשבט מבחינה הלכתית, הוא התאריך הקובע את מעמדן של הפירות לעניינים שונים הקשורים במצוות התלויות בארץ, והוא אף מציין את השלמת המחזור השנתי של העצים תהליך שהוא חלק מן המחזור האקולוגי.