ארגז כלים

פרשת בא

או-טו-טו אנו חוגגים את ט"ו בשבט, חג האילנות, המסמל את ההתחדשות, הלבלוב והפריחה. רגע לפני פריחת השקד מבשרת פרשתנו, פרשת בא, את בשורת ההתחדשות והגאולה של עם ישראל, שיצא זה עתה ממצרים.

בצד הֶמשך מכות מצרים: הארבה, החושך והשיא מכת הבכורות, שהנחיתו מכת מוות על מצרים ועל אמונתה הפגאנית (ובמיוחד על אלילי מצרים היאור והבהמות), בחלקה הראשון של הפרשה, הרי חלקה השני עומד בסימן ההתחדשות המובהקת של העם הנגאל.

לראשונה זוכה עמֵנו, שיצא ממ"ט שערי טומאה של מצרים, לחוש לא רק את החרות הפיסית, אלא גם את החרות הרוחנית עם קבלת המצוות.

בכל לבבך

בעוד ספר בראשית הוא בעיקרו ספר המידות הטובות שהנחילו לנו אבותינו (מלבד מצוות מילה), הרי ספר שמות הוא בעיקרו ספר המצוות המתחילות בפרשתנו, זֵכר ליציאת מצרים ההיסטורית.

נפלאות הבריאה מקנות לנו את האמונה בבורא. לעומת זאת, בניסי מצרים חוו ישראל את גדולת הבורא בצורה ויזואלית. המצוות (מלשון צוותא, חיבור), המחברות אותנו אל הבורא, מאפשרות לנו את החתחברות אל עצמנו ופנימיותנו, פנימיות הנשמה, ומעצימות את אישיותנו. הן מעניקות לנו התחדשות אישית ולאומית, ומשחררות אותנו מן העבדוּת והשעבוד ליצרים. "ואהבת את ה' בכל לבבך", אנו אומרים בקריאת שמע. המילה "לבבך" (במקום לבך), אומרים חז"ל, מצביעה על שימוש בשני היצרים בעבודת ה'. התורה, בניגוד לדתות אחרות, שוללת את ההתנזרות מהחיים. המצוות מאפשרות את הנאות החיים, אבל בצורה מבוקרת ומרוסנת, ובכך מקדשות אותן. הכשרות והברכות מקדשות את האכילה, טהרת המשפחה את הזוגיות, הקידוש, כשמו, את היין בשבת, וכך הלאה.

השבת, שבָּה שבת ה' מבריאת העולם, היא המגשרת בין האמונה האוניברסלית בבורא, לבין שמירת השבת כמצווה יהודית מעשית זֵכר ליציאת מצרים. ואכן בקידוש מזכירים שני אלמנטים אלה המונחים ביסוד קדושת השבת. התורה, כצפוי, אמורה הייתה לפתוח במצוות השבת. מדוע אם כן פרשתנו פותחת במצוות קידוש החודש?

אביב העם

"החודש הזה לכם ראש חדשים, ראשון הוא לכם לחדשי השנה". חודש ניסן, חודש האביב, שבו נגאלו בני ישראל ממצרים, ויצאו מעבדות לחרות, הוא החודש הראשון בשנה ללידת העם היהודי. החודש הזה המסמל את החרות הלאומית לא רק מבחינה פיסית, אלא בעיקר מבחינה רוחנית, הוא סמל להתחדשות במצוות. מחזור חידוש מולד הלבנה מדי חודש, כשמו כן הוא, הוא סמל להתחדשות רוחנית אישית ולאומית. המצוות כאמור הן כלי להתחדשות, להעצָמָה פנימית ולהיטהרות הגוף והנפש. משום כך מצוות קידוש החודש (מלשון התחדשות) קיבלה את זכות הבכורה.

מה הפלא שהתורה מדגישה את אלמנט ההתחדשות בפסוקים שונים בביטוי 'היום': "היום אתם יוצאים בחודש האביב", היום הזה יצאתם ממצרים" ועוד. על כל אדם, אומרים חז"ל, לראות את עצמו, כאילו הוא יצא ממצרים. כאן ועכשיו. להתחדש כל יום מבחינה רוחנית ומנטלית, ולהתחיל מבראשית.

אורח ותושב?

דוד המלך, נְעים זמירות ישראל, שאף כל חייו להידבק בדרכי הבורא "שִבתי בבית ה' כל ימי חיי". הוא נכסף להיות 'חייל קבע' בצבא ה'. אם כן, כיצד מיד אחר כך מייחל המשורר
רק "לבקר בהיכלו"? או שהוא תושב בבית ה' או אורח? אכן, אין סתירה בין השניים, והם משלימים זה את זה. דוד המלך, שדבק כל חייו במצוות ה', חש בהן את טעם החיים האמיתיים וההתחדשות הפנימית מדי יום, כאילו היה אורח, כאילו זו הפעם הראשונה. מבחינה זו הוא מבקש שהמנגינה הזאת לא תיפסק לעולם, ושמעגל ההתחדשות יהיה לָנֶצח.

אז מה יש לנו ב"ארגז הכלים" של הפרשה? מלבד מצוות קידוש החודש, נכללות בחבילת המצוות גם מצוות קרבן פסח, איסור אכילת חמץ, שמירת יום טוב, מצוות פדיון הבן ומצוות תפילין.

ארגז המצוות

בדומה לשבת, גם על יום טוב חל מצוות קידוש היום בתפילה, בקידוש, בסעודה ובזמירות, בצד איסור מלאכה, כשחג הפסח בפרשה הוא המודל: "וביום הראשון מִקרא קודש, וביום השביעי מִקרא קודש יהיה לכם, כל מלאכה לא ייעשה בהם, אך אשר ייאכל לכל נפש, הוא לבדו ייעשה לכם". כידוע ביום טוב, בניגוד לשבת, מותר לעשות מלאכה רק לצורכי אכילה, דוגמת בישול בהעברה מאש לאש. יום טוב חל בפסח ביום הראשון, וביום האחרון - שביעי של פסח, זכר לנס קריעת ים סוף .

התורה מבליטה גם את השוויון בהלכה בין הגֵרים ליהודים: "תורה אחת יהיה לאזרח ולגר הגר בתוככם", וגם הם חייבים במצוות הפסח כדין כל יהודי: "וכי יגור אתך גר, ועשה פסח לה'". התורה רואה בכך זכות לגרים, כדי לחברם למהות היהדות ולפנימיותה. כמו בכל המצוות אין להפלות בין יהודים לגרים (לתשומת לב המגיירים-לייט!)

מצוות תפילין, החותמת את הפרשה, היא אות בין ה' לישראל בימות החול. על כן בשבת, שאף היא אות בין ישראל לקב"ה, אין בה צורך. התפילין של ראש הם כנגד הכפפת השכל לאמת המוחלטת של התורה, והתפילין על יד שמאל, המכוּונים כנגד הלב, מסמלים את השלטת אמת התורה על הרגשות. ואילו הזרוע, שעליה כורכים את התפילין, מסמלת את חיי המעשה המונְחים על-ידי התורה. התורה היא אורח חיים, המקיפה את כל תחומי ההיגיון, הרגש וחיי המעשה.