ולמלשינים

1. מה משותף לעזרא נאווי מבכירי תעאיוש, גדעון לוי מבכירי עיתון הפוסט ציוני הארץ, ואלון ליאל מבכירי משרד החוץ לשעבר?

שלושתם, מסתבר, הצליחו לעבוד עלינו. הם כמעט שיכנעו אותנו, שהם פועלים מכוחה של אהבת הפלשתינים. ואנחנו כמעט התפתינו להאמין שאהבת האדם בפיהם. שרוממות זכויות אדם והדמוקרטיה בגרונם. סוג של אהבת אדם תמימה. מין גלותיות תמימה שכזו, בנוסח מוֹשקה הגלותי, שגם כשהתגולל חסר אונים, מוכה וחבול, על הקרקע, לאחר שחטף בעיטות עזות ממגפיו של הפריץ, הוא המשיך ללקק אותם בהכנעה מזוכיסטית.

אלא שסוף האמת לנצח. עכשיו היא צפה על פני המים וחושפת תופעה מחרידה: לא אהבת האדם הפלשתיני מניעה אותם, אלא שנאת ישראל נטו. איבה מזוקקת לעם ישראל, למדינת ישראל, לארץ ישראל – ואין צורך לומר לתורת ישראל. סתם אנטישמיות עצמית, מן הסוג הנקלה ביותר. אוטו-אנטישמיות מחליאה.

הדבר היחיד שיכול להיאמר לזכותם הוא, שהם לא המציאו את השיטה. כבר קדמו להם משת"פים יהודים, מאז ימי הנביא ישעיהו הנביא: "מהרסייך ומחריבייך ממך יצאו"; דרך הגנרלים היהודים שפעלו בצבא טיטוס מחריב המקדש, והיהודים המומרים שעמדו בראש גייסות האינקוויזיציה, והסטודנטים היהודים שחברו לפוגרומיסטים בקישינב ב-1903, והמשת"פים של מלחמת העולם השנייה ששירתו את אויבי עמם, והאודי אדיב'ים והקלינגהופרים בני זמננו. המהרסים והמחריבים הפכו לראשי המדברים נגד עמם: חלקם היו למשת"פים של ממלכות הרשע, חלקם הובילו מסעות קשים ואלימים שנועדו לחנך מחדש את אחיהם. מפני שהם, כידוע, יודעים טוב יותר מבני עמם, מה רצוי וטוב להם.

2. בדרכם של המשת"פים הבזויים, צועד עיתון הארץ, העיתון לאנשים שמייחלים להכנעת ישראל. אחד מבכיריו, גדעון לוי, 'כתבנו לענייני הכפשת ישראל ולהשגבת הפלשתינים', התייצב השבוע, דווקא ביום בו נעץ מחבל פלשתיני את סכינו עשרות פעמים בליבה של דפני מאיר הי"ד, לשמאלה של שרת החוץ השוודית, והנפיק מאמר שיטנה תחת הכותרת המופרכת: "כן, הוצאות להורג, אלא מה?", ובכך סיפק כְּתב הגנה לטענתה השיקרית, שהיהודים מוציאים להורג פלשתינים ללא משפט.

הנה מה שפירסם השבוע, ביום הרצח הנתעב בעותניאל, הפובליציסט ה'נאור': "צריך לקרוא לילד (המת) בשמו: ישראל מוציאה להורג בלא משפט, כמעט מדי יום. כל תיאור אחר הוא שקר. אם פעם עוד התקיים כאן דיון על גזר דין מוות למחבלים, עכשיו הם מוצאים להורג אפילו בלא משפט (ובלא דיון). אם פעם עוד התקיים ויכוח על הוראות הפתיחה באש, היום הכל ברור: צריך לירות על-מנת להרוג, בכל פלשתיני חשוד.

"...הם יורים למוות באוחזים בסכין או אפילו במספריים, וגם במי שרק שולחים ידיהם לכיסם, או מאבדים את השליטה במכוניתם. יורים למוות ללא הבחנה - בנשים, בגברים, בנערות ובנערים. יורים בהם כשהם עוד עומדים על רגליהם וגם אחרי 'ניטרולם'. יורים כדי להרוג, להעניש, לכלות את הזעם וליטול נקם".

אין טעם להתווכח עם הרפש הכוזב הזה. אבל לפחות שווה לנסות להיכנס לראשו של לוי: נניח שהוא באמת מתכוון לבטא עמדה מוסרית נטו, דבש ונופת צופים – האם באמת אין הוא מבין, שדבריו מייצרים שָאהידים נוספים? שהתוכחה הזו משמנת את גלגלי אינתיפאדת הסכינים? הרי כמעט מתבקש, שכל ערבי, אפילו מתון לכאורה, שקורא את ההסתה הזו (והדברים מתפרסמים באדיבות הארץ באנגלית, ומשם מועתקים לתקשורת הערבית), יסיק מדבריו, שעליו ליטול סכין ולרצוח יהודים תמימים. אז איך זה שהמחשבה המחרידה הזו, אינה עולה כלל על בדל 'מוסריותו' הנשגבה של לוי?

3. פעיל השלום הידוע, אביר זכויות האדם, עזרא נאווי, תיאר בחדווה את עינויי התופת שעוברים סוחרי קרקעות ערבים שהוא מסגיר לַרִשְעוּת הפלשתינית: "קודם עושים להם זובור ואחר כך גזנגה". אז מה זה, לעזאזל, גזנגה?

מסתבר שמקורו של המונח שהחדיר נאווי לשיח הציבורי, בבדיחה מקאברית על שניים שנפלו בידי שבט פראים, וקיבלו את זכות הבחירה: "זובור או גזנגה". אפילו את הפריבילגיה הזו, שהקניבלים מעניקים לקרבנותיהם, לא מוכנים נאווי ואהוביו הפלשתינים, לספק למוכרי הקרקעות, שנגזרו עליהם באדיבותו ייסורי זובור וגזנגה גם יחד.

בעגה של נאווי, הגזנגה הינה תהליך מצמרר של המתה איטית, שמקוממת כל מי שבקרבו פועם לב אנוש: מענים את הקורבן עינויי תופת, קוצצים באיבריו באכזריות קצבית בעודו חי, ולבסוף הוא נקשר לרכב ונגרר בחוצות העיר, עד שגולגלתו מתפצחת וגופו נשחק באספלט שבכביש. כמה מבעית, כמה 'מוסרי'. עוד 'מעשה מוסרי' להפליא, מבית היוצר של אבירי המוסר ופעילי זכויות האדם.

4. עם כל ההסתייגות מפעילותם של המשת"פים לוי ונאווי, דומה כי חמורה יותר משת"פיותו של אלון ליאל. בשל היותו בעבר מנכ"ל משרד החוץ, ולפנים שגריר בדרום אפריקה ובטורקיה, מקבלות משנה תוקף הטפותיו לאומות העולם, להפעיל נגדנו 'גם זובור גם גזנגה': גם חרם מדיני, גם חרם כלכלי וגם חרם אקדמי.

אלון ליאל מודע היטב לגודל הנבלה. בתדרוך לאנשי שוברים שתיקה, הסביר למה חשוב שיתמקדו בתעמולה בחו"ל נגד המדינה; ואיך ליישם לקחי החרם על דרום אפריקה בימי האפרטהייד; ואיך סיכל את מינויו של דני דיין לשגריר בברזיל: "הקרב בתוך ישראל הוכרע", הסביר. "...יש לנו [בישראל] לגיטימציה של 2 אחוז בלבד. אבל איזה שני אחוז?? האנשים הכי מוסריים, הכי נבונים"...

הבנתם את זה? מה שלא הולך בדרך דמוקרטית, באמצעות הקלפי, ייכפה באמצעים גזנגים אנטי דמוקרטים. ולציניות המתנשאת הזו, קוראים החצופים הללו דמוקרטיה.

5. על מעודדי הטרור הסכינאי, כיוון מן הסתם התנא שמואל הקטן: "וְלַמַּלְשִׁינִים אַל תְּהִי תִקְוָה. וְכָל הַמִּינִים כְּרֶגַע יאבֵדוּ. וְכָל אויְבֵי עַמְּךָ מְהֵרָה יִכָּרֵתוּ. וְהַזֵדִים מְהֵרָה תְעַקֵּר וּתְשַׁבֵּר וּתְמַגֵּר וּתְכַלֵּם וְתַשְׁפִּילֵם וְתַכְנִיעֵם בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ". ונאמר אמן.