הזמר
אריאל זילבר הוא יוצר מחונן ורב-כישרון. על תרומתו הגדולה למוזיקה הישראלית הוא אכן זכאי לפרס מפעל-חיים, שמבקש להעניק לו איגוד אמני ישראל. לעומת זאת מקוממות עמדותיו הפוליטיות הקיצוניות רבים וטובים, ובעטיין גם נמנע ממנו לפני כשנתיים פרס אקו"ם.
ובכל זאת, ראוי להפריד בין יצירתו המוזיקלית של זילבר לבין דעותיו. לצורך ההפרדה אפילו מומלץ להצטייד בגלולה נגד בחילה, באשר דעותיו של היוצר ממש מקוממות. אחרי ככלות הכל קשה שלא להיזכר בהכרזתו משכבר הימים שהוא מבין לנפשו של
יגאל עמיר על כך שחש כי הציל במעשה שעשה את עם ישראל מחרפה.
לא פחות היה מקומם השיר שחיבר בזמנו זילבר לזכרו של הרב מאיר כהנא, שבו מודגשות המלים "כהנא צדק". ואם לא די בכל אלה, זה המקום להזכיר שזילבר גם מצא לנחוץ לצאת חוצץ כנגד ההומוסקסואלים, הקיבוצניקים, השמאלנים והערבים, וספג ביקורת ציבורית חריפה.בשל כך.
צריך להפריד
חרף כל זאת, ראוי לזכור שאת הפרס אמור אריאל זילבר לקבל לא, חלילה, על דעותיו הקיצוניות והמקוממות כל כך, אלא על יצירתו המוזיקלית בלבד. למותר לציין שכותב שורות אלה הוא האחרון שמוכן לתת יד לאמרות המעוררות שאט-נפש של זילבר.
אלא שיחד עם זה, מן הדין להדגיש שאסור בשום אופן להתעלם מהכישרון הטמון ביוצר הדגול, ועל כך הוא ראוי בהחלט לתגמול.
מאותה סיבה בדיוק, אם כי להבדיל כמובן אלף-אלפי הבדלות, יש לצדד בהסרת החרם הישראלי המוטל על יצירותיו של הקומפוזיטור הגרמני, ריכרד וגנר. אחרי ככלות הכל, צריך להפריד בין יצירותיו המוזיקליות הגאוניות של הקומפוזיטור לבין דיעותיו האנטישמיות הגלויות. המוזיקה שלו, כמו השפה הגרמנית עצמה, אינן צריכות לשאת באשמה.
רק, לכאורה, לפי שעה
