כידוע, לעם ישראל יש המון ניסיון במצבים שבהם מנסים להשמיד אותו. בעצם, נראה שקשה להצביע על דור שבו לא היה ניסיון כזה במקום כלשהו על פני כדור-הארץ. הרי לכן אנחנו מזכירים בהגדה של פסח: "שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו". אודות אחד הניסיונות הכי מפורסמים בכיוון הזה קראנו רק לפני ארבעה שבועות (שמות א): (כב) וַיְצַו פַּרְעֹה, לְכָל-עַמּוֹ לֵאמֹר: כָּל-הַבֵּן הַיִּלּוֹד, הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ, וְכָל-הַבַּת, תְּחַיּוּן. אומנם לא תמיד הניסיון להשמיד בא בצו מלכותי, פעמים רבות אלו היו רציחות ש-לפחות נחזו להיות, על בסיס יוזמה מקומית. דומה מאוד למה שקורה לנו היום בארץ הקודש ובכל מקום בעולם. קמים עלינו מכל הכיוונים, "מפגעים בודדים" לצד אירגונים השוללים את זכות הקיום שלנו.

הקב"ה מצילנו

כאמור, זה לא התחיל באינתיפאדה א' או במה שנהוג לכנות "מאורעות" של טרום מדינה. גם גזירות שלטוניות וגם יוזמות של יחידים ואירגונים נגדנו היו תמיד. אבל תמיד ידענו כי "הקב"ה מצילנו מידם" כאמור בהמשך למובא לעיל מהגדה של פסח. ההצלה המובטחת מעולם לא היוותה תעודת ביטוח ליחיד אבל בהחלט כן לעם ישראל. חז"ל הכירו היטב את המציאות והזהירו שלא להפנות גב לגוי מחמת הסכנה שינצל את ההזדמנות ר"ל. עם זאת, הם גם ידעו לספר לנו כיצד הקב"ה מציל אותנו מידי הגויים בדרכים טבעיות לכאורה (פסחים פז/ב): אמר רבי אושעיא מאי דכתיב (שופטים ה) צִדְקֹת פִּרְזוֹנוֹ בְּיִשְׂרָאֵל - צדקה עשה הקדוש ברוך הוא בישראל שפזרן לבין האומות. הפיזור הזה לא איפשר לשונאינו את הגשמת חלומם.

תמיד יש מחיר

אבל זו תופעה מאוחרת יחסית. במצרים היה עם ישראל כולו משועבד לפרעה ובימי מרדכי ואסתר, גזירת המן כללה את כל היהודים שכן כולם חיו בתחומי האימפריה הפרסית. ותמיד הקב"ה מצילנו מידם. אותנו מסקרן לדעת - מעבר לעצם העובדה שניצלנו בחסדי ה' - מה קורה לשונאינו, כיצד משלם להם הקב"ה? שהרי כמו שלא תמיד מבחינים שההצלה הייתה בנס, עוד פחות מבחינים בעונש שהקב"ה מטיל על מבקשי רעתנו. גם נוטים להתעלם, התעלמות מחפירה יש לומר, מאותם חסידי אומות העולם שדוקא בעת צרה לבני ישראל הם מתגייסים לעזור לנו ואפילו מצטרפים אלינו. והנה באה פרשת השבוע, הפרשה של מתן תורה ומלמדת אותנו פרק חשוב בשני תחומים אלו.

המניע להצטרפות

הפרשה פותחת בפסוק (שמות יח): (א) וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹהֵן מִדְיָן, חֹתֵן מֹשֶׁה, אֵת כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלֹקִים לְמֹשֶׁה, וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ: כִּי-הוֹצִיא ה' אֶת-יִשְׂרָאֵל, מִמִּצְרָיִם. מה הניע את יתרו להצטרף אל בני ישראל? רש"י מצטט מחז"ל: מה שמועה שמע ובא - קריעת ים סוף ומלחמת עמלק. יתרו היה חכם גדול וגם תיאולוג הכי בכיר. הוא ידע על עשר המכות שחטפו המצרים וכו' אבל זה עדיין לא גרם לו להצטרף אל בני ישראל. רק כאשר אחרי כל מכות מצרים היו גם קריעת ים סוף והמלחמה בעמלק, הוא הבין שכאן נמצאת האמת המוחלטת והחליט להצטרף. בנוגע למלחמת עמלק הסברנו בעבר כי העובדה שלא היה שם נס גלוי של השמדת עמלק בכוח עליון, אלא ניצחון במלחמה, היא ששיכנעה את את יתרו.

אלקים גדול. עד כמה?

כי עד אז היה אפשר לחשוב שמדובר בעם שנהנה מהנהגה אלקית בלבד, בלי שום שייכות של העם לעניינים ארציים כגון מלחמה. העובדה שעם ישראל חייב לפעול על-פי דרכי הטבע, להילחם, היוותה עבור יתרו חידוש שמחייב הצטרפות לעם המדהים הזה. ומה המיוחד בקריעת ים סוף יותר מכל הניסים שהיו עד אז? ובכן את כל הניסים, כולל מכות מצרים, אפשר היה להסביר בהתערבות כוח שהוא חזק יותר מהכוחות שהפעילו המצרים, אבל לא הכרחי להסיק שאותו כוח עליון יכול להשתמש באותם כוחות שבהם השתמשו המצרים, כרצונו. נגד המצרים. ואת הרעיון הזה מביע יתרו בפירוש: [יא] עַתָּה יָדַעְתִּי, כִּי-גָדוֹל ה' מִכָּל-הָאֱלֹקִים: כִּי בַדָּבָר, אֲשֶׁר זָדוּ עֲלֵיהֶם.

אראנו נפלאות

את החלק השני של הפסוק מתרגם אונקלוס כך: ארי בפתגמא די חשיבו מצראי לְמֵידַן ית ישראל, ביה דנינון. ורש"י מתרגם לעברית: במים דִּמּוּ לאבדם והם נאבדו במים. והוא מצטט גם פירוש ציורי מחז"ל: (זָדוּ) לשון (בראשית כה, כט) וַיָּזֶד יַעֲקֹב, נָזִיד; בקדרה אשר בשלו בה נתבשלו. בעברית מדוברת, הקב"ה משלם לשונאינו באותה מטבע בדיוק. המצרים ניסו להטביע אותנו ביאור, אז הוא יתברך הטביע אותם בים. כעת, לקראת סוף ההיסטוריה המוכרת, שוב מנסים להשמיד אותנו ושוב אנחנו עומדים חסרי אונים לכאורה אל מול שיטפון השנאה. וגם היום הקב"ה משיב להם באותה מטבע. ממש כמובטח (מיכה ז): [טו] כִּימֵי צֵאתְךָ, מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, אַרְאֶנּוּ, נִפְלָאוֹת. תיכננו ג'יהאד נגדנו ועושים ג'יהאד לעצמם.