ההיסטוריה אולי אינה חוזרת על עצמה באופן נקודתי בכל פרט ופרט, אך היבטים מסויימים שלה חוזרים גם חוזרים. כך למשל בנושא גוש קטיף: כמעט כל היבט של תוצאות ההתקפלות, מצביע על הגברת המבולקה והבעייתיות הטרוריסטית, במקום למזער או להשקיט אותם.
ניתן לראות בהשקטה הזאת (אין לקרוא לזה שלום, גם לא הודנה, אלא תקווה להמשכת השקט היחסי ותחזוק הטרור בעצימות נמוכה, מכוח מניעה כביכול של דברים היכולים לפגוע באינרצייה הזאת) - ניתן לקרוא לה "השקטה חסרת נידבכים".
שהרי השקט הזה יישאר נזיל. גם אם לא יפרוץ טרור מיידית וספונטנית, הרי כל פעולת חיסול של בכיר ג'יהאד או חמאס (או כניסה אלימה של צה"ל למחנות פליטים פלשתינים למטרת עצירת מבוקשים), תצית מחדש אש של פיגועים, שעשוייה להתלקח בתהליך הסלמה. זאת ממש כמו אפקט גל הטרור בזמן "אוסלו" שקטליזטור מרכזי בו היה חיסול ה"מהנדס" יחייה עייש.
יש המקווים כי פעולת "היציאה מעזה" (כפי שמכנים זאת) תפעל בדומה ליציאת צה"ל מרצועת הביטחון בלבנון במאי 2000. לא נעים, לא שקט מוחלט, אך השקטה כמעט טוטאלית של גבול לבנון. רק שאין לעשות כאן גזירה שווה: לבנון היא מדינה ריבונית, שלאזרחיה יש מקורות קיום ואחיזה בטריטורייה, והרבה מה להפסיד. מאידך מבחינת הפלשתינים ההיפך הוא הנכון, שכן לגישתם, הריבונות ברוב הטריטוריה והאחיזה בשטחים נלקחה מהם.
אין להם כמעט מקורות כלכליים רציניים. למעשה מדובר באוכלוסיה מעוטת תקווה, שרצון החיים היחיד ותחושת החיוניות והחריגה מהסטגנצייה מעוטת החיים - החריגה היחידה היא האוונטורה (הרפתקה) והאירידנטה (מרדנות במצב הקיים) של הטרור.
לכן אני אומר, מדובר בהשקטה חסרת נידבכים, בעוד להשקטה בלבנון היו מספר נידבכים היכולים לפעול לשמר את השקט לטווחי זמן בינוניים.
עלינו לזכור כי ההשקטה החלה, לא בהצהרת רצון הנסגנות הישראלי. ההשקטה וירידת המדרגה של הטרור חלה באופן חד בעקבות פעולה ביטחונית נחרצת: חיסול המנהיג המיתולוגי של החמאס שייך אחמד יסין, וחיסול ד"ר רנטיסי, אף הוא מנהיג שהיפיח רצון פעולה רב בכוח רטוריקה מלוטשת - כמה חודשים לאחר מכן. וכי לא מנסים להשכיח זאת מאיתנו ולראות באקט הוונדלו-מדיני (הרס גוש קטיף) את חזות הכל?
מה אנו רואים פה? הסתמכות כלשהיא על לקחי העבר? לא. ההיפוך המוחלט לכך. פיתוח עיוורון אקטיבי לכל הנקודות הרלוונטיות בעבר הקרוב והרחוק מבחינת הסקת לקחים. זהו מעין פרץ, פתטי משהו, של תקווה מהמרת, תוך פיתוח עיוורון אמיץ כביכול כלפי העבר. שוב, "הבה ניפתח דף חדש"...
- ולמה יהיה שונה מבעבר?
- אולי הפעם יהיה שונה... יש להאמין... אין מוצא אחר...
נכון שגם בעבר נאמרו מילות התקווה האלה, אלא שלזמן, אומרים מצדדי ההינתקות, לזמן אולי יש דינמיקה משלו, והפעם יהיה שונה. אכן, הם אומרים, אירע דבר בישראל: נשיא אמריקני נתן את מילתו לכאורה, בהצהרה מדינית באפריל 2004, לראשונה בהיסטוריה, כי לא תהיה חזרה עוד לגבולות 67. זה דבר חדש בסכסוך הישראלי-ערבי. "על הפלשתינים בכל הסכם להכיר במציאות החדשה שנוצרה בינתיים", קבעו האמריקנים באותה הצהרה.
אז אם כך, הם אומרים, כל שצריך הוא לתת את הקורבן הזה, להשקיט ולו במקצת, את האירידנטה הפלשתינית ואולי זו של ההמונים בארצות הערביות, שאחרת אולי יפלו כפרי בשל לידיהם של הפונדמנטליסטים:
"הראו להם שאתם נסוגים קצת, שארה"ב אינה מתנכרת לשאיפות הערביות, הראו גם רצון טוב ישראלי. תתחילו שוב במומנטום של שקט וכאילו התקדמות. זה גם טוב לכלכלה ולמשקיעים".
רק מה בכל זאת? כאמור, השקטה ללא נידבכים. מצב גבה-נזיל. הטרור מועד כל רגע לפרוץ. האם זה מה שיביא משקיעים, או לחילופין, אקט ביטחוני אפקטיבי כמו חיסול אחמד יאסין שאומנם השקיט באחת את הטרור?
מה מחזיק את ההשקטה הזאת? התקווה. שמחוזקת גם על-ידי אקט הוונדליזם המקרבן של גוש קטיף. שהרי תמיד משחר ההיסטוריה, כשהמצב נראה לאו-בר-שליטה, נטו אנשים לבצע אקט מאגי של הקרבת קורבן, במטרה לרתום את האלילים לעזרתם במצב מעוט התקווה הזה.
יש אולי לקרוא לילד בשמו: האקט הוונדלו-מדיני של החרבת גוש קטיף, רב בו המוטיב המקרבן והמאגי. שהרי יש כאן הרבה אי וודאות, וניתן לומר כאן מה שאמר הפילוסוף הבריטי בן המאה ה-18 על המוות: "המוות בעיקרו הוא קפיצה אל הבלתי נודע". כך גם החרבת גוש קטיף, שלא להזכיר את המהומות הפנימיות. האם המהומות הפנימיות ומלחמות היהודים הם שיביאו משקיעים וידרבנו את הכלכלה?...
ושוב, אבל, ואבל גדול, לגבי הכוונות האמריקניות חרף הצהרת אפריל 2004. העובדה הפשוטה היא שהאמריקנים הינם אמביוולנטים בנושא: "כן, אבל". הם סייגו הצהרה זאת, בשנייה הראשונה בה מנהיגי ערב הקימו זעקת שבר. שגריר ארה"ב, מר קרצר, אמר מפורשות לפירחי דיפלומטיה ישראלית במשרד החוץ, בשיחה סגורה, כי מדובר באשליה ישראלית. ואחר חזר בו קצת, אך שימו לב, לא מהנקודה הספציפית הזאת.
אז יש לנו כאן לפחות עמימות לגבי הכוונות האמריקניות. ואת הכוונות הערביות אנו מכירים בעצם, לא כן? אז מה שונה הלילה הזה מכל הלילות?
"התקווה. אולי יהיה אחרת. נעצום עיננו ללקחי העבר". אלא שאבות כל כסל מדיני הרה אסון אמרו זאת מאז ומתמיד. "הפעם יהיה אחרת. חייב להיות... נשכח את העבר..."
ונקודה אחרונה למחשבה.
שמענו לאחרונה על כוונות הפרקליטות ברוסיה לחקור את "שולחן ערוך" למציאת מוטיבים יהודיים של שנאת נוצרים וגויים. זעקנו, עלילת דם, אנטישמיות ישנה במובן שכבר חשבנו שהספקנו לשכוח, שפג תוקפה. זעקנו, והרוסים חזרו בהם.
עכשו רבותי, חישבו נא לרגע מה היה קורה אילו הרוסים, היו עוקרים 7,500 יהודים תושבי מוסקבה מבתיהם ומשכונות במוסקבה רבתי, במטרה "למנוע חיכוך עקב ליבוי זעם האנטישמים, המתעורר בשל הנוכחות המרגיזה של היהודים"...
איזו זעקת שבר היינו מקימים אז, ממשלת ישראל, שריה, הקונגרס היהודי העולמי, אולי היינו שוב מרמזים אפילו על הארסנל הגרעיני המתקדם הישראלי, ועל-כך שלא ניתן, לעולם שוב לא ניתן "שהדברים ההם" כלפי היהודי יחזרו שוב: "גורל יהודים שוב לא יהיה הפקר".
אבל זה לא קורה במוסקבה. זה קורה כאן.
קראו את הכתבה (המלווה בצילומים): גוש קטיף וגטו לודג' - הו לאותה איוולת.
עתה הרושם הוא שכאשר מטיחים בהם זאת הם משיבים לא בהכחשה אלא ב"אז מה"?
