לפרשת פרופסור מלכין

כיום כבר די ברור שהתלונות בדבר "גל עכור של חוסר סובלנות כלפי האחר..."¹, היא השיטה העכשווית של השמאל והחוגים התומכים בו, לסתימת פיות של מבקריהם. פרשת פרופ' מלכין, פרשיות "השתולים", החרמות של יוכי ברנדיס נגד "אם תרצו" ושל אחינעם ניני נגד "אמ"י" בגלל הענקת פרס מפעל חיים לאריאל זילבר, ההתקפות הפראיות על "חוק העמותות" ועל שרת המשפטים המקדמת אותו, השתיקה הרועמת סביב פרשת עזרא נאווי ועוד כהנה וכהנה מקרים דומים - נושאים כולם אותו תו זיהוי עקרוני.

יסודו: שלילה גורפת של זכותם של אחרים, בעלי פלוגתא אידיאולוגיים או מעשיים, לבקר את השמאל המשתלח, המתנגח והמחרים לפחות באותה חריפות ובאותה שכיחות שעושה זאת השמאל. על סוגיה זו כתבתי כבר כמה וכמה פעמים - ועדיין השמאל ממשיך בה והימין נרתע מכל נסיון רציני לקעקע אותה. עיקר השיטה הוא המצאת דרכים בלתי לגיטימיות לקדם בהן את מטרותיו ולתקוף את יריביו, אולם, כאשר אותן שיטות מופנות כלפיו, מחלץ הדבר מפי דובריו וחסידיו זעקות שבר חסרות פרופורציה.

התייחסות הוגנת לנושא זה, מחייבת אבחנה מוקדמת בין ביקורת ובכלל זה ביקורת נוקבת, לבין מעשי ביריונות או ונדליזם. השמאל, נמנע במתכוון מאבחנה זו. בחושיו המחודדים ל"צדק חברתי תמיד, בכל מקום ובכל נושא", הוא מבין שהביקורת המוטחת בו הינה במקומה, אולם המבקרים טועים לפעמים בשיטת היישום. טעויות אלה למד השמאל לנצל היטב והוא מעצים ומלבה את הטפל במכוון בכדי לטשטש את העיקר.

לדידי, האבחנות של פרופ' מלכין בעניין יהדות חילונית, מזכירות באופיין את ספרו של פרופ' נכבד אחר מאוניברסיטת ת"א², שלמה זנד, מתי ואיך הומצא העם היהודי. האם מותר להם ולדומיהם, בדמוקרטיה ליברלית המקדשת חופש דיבור, להביע דעות חריגות? - בוודאי שכן. האם מותר לאחרים לשלול מכל וכל דעות אלה - כן, בוודאי שכן. הפרשנות המרחיבה של החופש האקדמי, מתירה לחוקרים לעסוק בכל נושא שהמדינה או המוסד בו הם עובדים מוכנים לממנם, משום שיש בהם עניין ציבורי. מותר להם לעסוק גם בנושאים שאין בהם עניין ציבורי, אם הם אינם מצפים לעשות זאת ע"ח כספי-ציבור. אני מסייג אמירה זו למחשבות ולדיבורים; אלה הם גבולות חופש הדיבור. מרגע שהדברים עוברים מתחום החשיבה והדיבור לתחום המעשה הפוליטי, לא מדובר עוד בחופש ביטוי אלא בשאלה היסודית: "זה טוב ליהודים או רע ליהודים?" מול מי שמכוון לעשות רע ליהודים, מותר ליהודים וחובה על היהודים לפעול.

כל עוד נמצאים הדברים בתחום חופש הביטוי, אין מניעה לבקרם, אבל אסור לגלוש בכך לחוסר-תרבות וונדליזם, כגון לכלוך קירות ביתו של בן הפלוגתא בכתובות בכלל ובכתובות נאצה בפרט; על כך אין ויכוח. אילו בכך עסק השמאל, הייתי מצטרף לביקורתו על אופיה הוולגרי של הפגיעה בפרופ' מלכין. מרגע שהפך המעשה השגוי לעיקר והדיון העקרוני בשאלה מה משמעותוה של יהדות חילונית לטפל, הפך העניין כולו למאבק פוליטי. משגלש הדיון לשם, השגיאה הגדולה היא דווקא של השמאל הניהיליסטי וכך יש לנהלו. שכן הגלישה לויכוח פוליטי, להבדיל מוויכוח אידיאולוגי או רעיוני, הופכת את המאבק לכוחני. עתה הוא כורך יחד את ה"מותר" ו"האסור" והופך אותם לישות אחת שבמסווה שיקרי של "חופש דיבור" או "חופש אקדמי" כביכול אסור מדאורייתא של השמאל להתנגד לה, לשלול או להאבק בה בדרכים לגיטימיות - לזאת אני מתנגד בתכלית.
ניהול ויכוח ציבורי על כתבים שנויים במחלוקת אינו עניין פשוט, משום שיסוד הוויכוח הוא בדרך כלל אקסיומטי. אם אתה מקבל את האקסיומה, יש לך מבנה לוגי שלם הנשען עליה. מאחר שההוכחות האמפיריות שדורש "המדע הלא מדויק" לאישוש התיאוריה או להוכחת התיזה, הן לרוב מידגם מוגבל מאוד מבחינה היסטורית, גאוגרפית, פוליטית או כולן יחד, המבחן העיקרי הופך למבחן קבלת או דחיית האקסיומה. במבחן זה לפסיכולוגיה, לדעות הקדומות ולאינטרסים, משקל כבד במיוחד ומכאן גם סכנה חמורה להטיה של דברים אחר "דעת קהל", "דעת מלומדים" או קוניוקטורה מנהיגותית רגעית כזו או אחרת.

כך, או כך, המקרה של מלכין הוא רק דוגמה שמעידה על אופיו הכללי של השיח הציבורי הרחב שלנו, בין אם הוא עוסק בשאלה מהי מדינה יהודית ודמוקרטית ובין אם בשאלה אם העם היהודי הוא "המצאה" או עובדה היסטורית או האם שלום הוא המצב השכיח בעולמנו או דווקא המלחמה לסוגיה. שהרי מכל תשובה לאחת משאלות אלה (ורבות, רבות אחרות מאותו סוג) ניתן לגזור דרך חיים שלימה.