מתווה הגז. גם זה עניינם של העליונים על הכנסת, עליונים על הממשלה, קרי הבג"ץ, הערכאה המשפטית שמדמה עצמה לממשלת על, ומטריחה את ראש הממשלה לבוא ולשכנע אותה, בעניין הגז, האם טוב או רע להשאירו קבור באדמה לעולמי עד, או שתהיה הסכמה מצידם שאזרחי המדינה ייהנו ממנו? לא קל להתנהל מול בית המשפט העליון, ירום הודו. נתניהו היה צריך לשכנע, להצטדק, לבקש ולומר: "אנו בדקה ה-90 מבחינת היכולת שלנו לממש את פוטנציאל הגז של מדינת ישראל. כל עיכוב נוסף, כל חזרה לאחור, יכולים להביא לתוצאות חמורות שספק אם אפשר יהיה לגבור עליהן... הבקשה התקדימית שלי להופיע בפניכם אישית, נועדה להמחיש את החשיבות האדירה, ממש כך, שאני מייחס להמשך מהיר של יישום הגז". ועוד אמר: "השתכנעתי כי המשקיעים והמדינות לא יחכו לנו ואכן זה החל להתרחש. הם הולכים לאויבים שלנו". במילים אחרות, בחייאת בג"ץ, אנא תתעלו הפעם מעל ה"נטיות הטבעיות" שלכם, ולכו לקראת.
פרופ' מאוטנר מנחם הצביע על ממדי התופעה של התערבות הבג"ץ בכל דבר ועניין, קטן וגדול, רחב וצר, בספרו 'משפט ותרבות בישראל בפתח המאה ה-21', לאחר שבדק ומצא כי מאז שנות ה-70 הוגשו לבג"ץ מאות עתירות, רובם ממפלגות השמאל. הוא גם סיפק הסבר לכך: לאחר נפילת השמאל ועליית הימין לשלטון נהפך בית המשפט העליון למעוז הערכים הליברליים שמפלגות המרכז והשמאל דוגלות בהם. בעזרת העתירות שהם מגישים ובאמצעות בית המשפט האקטיביסטי, מנסים 'ההגמונים הליברלים' לשמר את כוחם ולהכתיב את סדר הים במדינה. פנייה סיטונית כזו של מחוקקים לבית המשפט הנה תופעה ייחודית לישראל, שהרי יש לחברי פרלמנט, לעמותות, לתנועות, גישה אל אמצעי התקשורת, והם יכולים גם לפעול במסגרת בית הנבחרים עצמו. אבל התופעה הזו, שבה מבקשים חברי הכנסת והעותרים (בעיקר מהצד השמאלי) להשליט את הנטייה הפוליטית שלהם באמצעות בית המשפט, מלמדת שבית המשפט הפך את עצמו לזירה מרכזית למאבקים פוליטיים, אשר אין זה מקומם.
אקטיביזם שיפוטי
כבר בסוף שנות ה-80 ובוודאי בשנות ה-90, היה ברור שהאקטיביזם השיפוטי איננו שלטון החוק אלא שלטון אליטה קטנה. פרופסורים כמו אנדרי מרמור ומאוטנר הצביעו על הכיוונים המסוכנים, ועל כך שמדובר בנטיות פוליטיות. בהמשך הצטרפו לביקורת עוד פרופסורים יודעי דבר, אבל
אהרן ברק בז להם, ובעזרתו הפך האקטיביזם לדורסני. חלק מהפקולטות למשפטים הפכו לפקולטות ללימודי ברק. ל
ש"ס היה עובדיה, למשפטנים ממחלקת הציבור הנאור היה ברק. משמעותו של 'אקטיביזם שיפוטי' הוא הרחבת סמכויות בתי המשפט והתחומים שבהם ניתן להפעיל שיקול דעת באמצעות הפסיקה, תוך צמצום עד כדי ביטול כללים שנקבעו בחקיקה ומגבילים טווח שיקול דעת. לבית המשפט מוקנה בדרך זו כוח חקיקתי רב.
השופט בעצם חייב נאמנות למחוקק שאת חוקיו הוא אמור ליישם, אם הוא בוחר להתעלם מחוק של הכנסת, להעניק לו פירוש שאינו עולה בקנה אחד עם הכוונה הגלומה בו, הרי הוא משנה את החוק ולמעשה יוצר חוק משלו. בכך הופך את עצמו השופט- על דעת עצמו- למחוקק. (אהרן ברק בכלל היה קיסר).
בתהליך ארוך, הפך בית המשפט העליון לגוף פוליטי, כוחני, אינטרסנטי, תוך שימוש בהצדקות בנוסח, שלטון החוק" ו"אמון הציבור", ובסופו של דבר רמסו את שלטון החוק ופגעו באימון הציבור. אהרן ברק הצליח מעל המשוער ליצור בית משפט ממושמע וצייתני, שיפעל לפי הנחיות האדמו"ר, והצליח להפוך את שופטי בית המשפט, לאנשי משטרת המוסר. לעצמם הם העניקו פטורים שכפו על אחרים, בענייני מינויים, בענייני ניגוד אינטרסים ופטרו עצמם מכללי האתיקה.
מורם מהממשלה
גם לאחר עידן ברק, הכוחניות נמשכת. הם מחליטים בענייני ראשי ערים למשל למרות שיש סעיף בחוק שמעניק למועצה שיקול דעת לנוכח התנהגות בלתי הולמת של ראש רשות, הם (לא) מחליטים להרוס בתי רוצחים, גם כאשר הרציחות ברחובות הערים הפכו למגיפה ממארת עובדה שמאז החל גל הרציחות לפני 160 ימים, עדיין לא נהרס ולו בית אחד של רוצח ערבי. משפטני '
שלום עכשיו' שעושים הכול לעצור את התהליך של הריסת הבתים, ביחד עם הבגצדיסטן מעקרים למעשה את ממד ההרתעה. ויוצא שרק במדינת ישראל שיקול הדעת של מועצת חכמי בג"ץ אין לו שיעור.
עדיין לא נראה באופק מיתון באקטיבזם השיפוטי. אם הבג"ץ עדיין קובע בכל ומכתיב את המציאות באופן חד-צדדי, אם עדיין אין משילות של הממשלה, אם ראש הממשלה נזקק לאישור והסכמה בכל צעד ומהלך, אם בית המשפט העליון מורם מהממשלה במגמה להכתיב מדיניות חילופית, סימן שהמהפכה המשפטית עדיין איתנו.
מדינה דמוקרטית מתנהלת על-ידי נבחרי הציבור שלה. ולא על-ידי שופטים שצורת בחירתם היא עדיין הסוד השמור ביותר במדינה.
וראש הממשלה נתניהו, מסכם את בקשתו: "אני מבקש מאוד שתאפשרו לנו להמשיך בפיתוח הגז ואני מאמין כי כבודכם יתחשבו"... בגצדיסטן כבר אמרנו, זה כאן.
יש הכרח לנקוט בדרך אחרת כדי להגן על אינטרס הציבור
