התקשורת האנגלית הגיבה בצורה מוזרה על גל הפיגועים בלונדון. היא הייתה מאופקת מאוד – כמו עמה. התקשורת הבריטית לא הראתה גופות, לא הראתה ראשים כרותים, בטנים מבוקעות וגפיים שבורות, ולא הראתה שקים שחורים מפלסטיק, המיועדים לגוויות. הציבור הבריטי הגיב בצורה מאופקת, למרות ששלושה ימים אחרי הפיגוע טרם הצליחו הבריטים לחלץ את כל הנפגעים, ולא זיהו את הנפגעים.
"עמא פזיזא", קרא אחד מחז"ל לעמנו. אצלנו כבר היו צרחות, צעקות, הפגנות ואספסוף הנרות היה מגיח ממאורותיו עשר שניות אחרי הפיגוע. קופי הטלוויזיה היו נדחקים לעבר המצלמות, ומשתדלים להיכנס ל"פריים".
גם התקשורת האמריקנית התנהגה כיאות בעקבות הפיגועים באחד-עשר בספטמבר 2001. היא לא צילמה תקריבים של גופות ולא התמקדה באנשים, שנפלו/קפצו ממגדלי התאומים. התקשורת האמריקנית לא קפצה על קלטות, שהפיץ אוסמה בן-לאדן באמצעות "אל-ג'זירה".
רק התקשורת הישראלית – שלכאורה אמורה הייתה להיות מתורגלת בפיגועים, וראשיה היו אמורים להבין את משמעות הקשר בין סיקור "צהוב" לבין פגיעה במוראל העם – ממשיכה כמו יען לטמון את ראשה בחול, ולסקר בחוסר אחריות משווע פיגועים, ולתת ביטוי מלא לטענות המחבלים.
פורנוגרפיה של פיגוע
מספרים, שלא כל התקשורת הבריטית מאופקת. העיתונות הצהובה – כמו "סאן" – מצליחה למצוא את הדם ואת הטבח, ועושה ממנו תמונות וכותרות. פורנוגרפיה של פיגוע, שנועדה לקדם את מדרוג (רייטינג) התקשורת האלקטרונית ואת מכירות העיתונים. מראיינים עדי ראייה, שמעבירים את ההיסטריה; מצלמים זוועה; ומנסים לעשות כותרות מהדם ומהסבל.
לצערי, הקו השליט בתקשורת הממוסדת הישראלית כולו צהוב. אפילו רשות השידור חטאה בכך לא אחת, והרי "קול ישראל" היה ידוע פעם כמעוז של עיתונות שפויה.
כבר המהפכנים הרוסיים בשלהי המאה התשע-עשרה הבינו היטב את חשיבות התעמולה במלחמתם בשלטון הדיכוי של הצאר. חלקם נקטו בנשק הטרור, ודיברו על אירוע הטרור כעל "כרוז במעש". כלומר, המעשה הטרוריסטי אינו מיועד להפיל קרבנות (אף כי זו הייתה מטרת הטרור האישי) בלבד, אלא גם להביא לאזני קהל גדול את האידיאולוגיה המהפכנית.
זירת התקשורת חיונית בלוחמה בטרור כיוון שבעיקרו של דבר, טרור הינו מלחמת תעמולה, שמטרתה "לרכוש לבבות ומוחות" – מלחמה על התודעה, שהיא צורה של לוחמה פסיכולוגית. פיגועים למיניהם נועדו להשפיע על דעת הקהל – על-מנת להשפיע על קבלת ההחלטות. קורבנות הם רק פועל-יוצא של פעולת הטרור. בא-סימטריה במלחמות ישראל-ערב ייתכן שלכמות הקרבנות יש חשיבות אסטרטגית עקב הפער הכמותי האדיר בין יהודים לערבים במזרח התיכון ועקב הרגישות (המערבית ככלל) לקרבנות בישראל. עם זאת, נראה לי עדיין, שקרבנות אינם יעד ארגוני החבלה, אלא השפעה על דעת הקהל הישראלית, ובאמצעותה על מקבלי ההחלטות הישראלים. טרור נועד לזרוע פחד ותבהלה בקרב אוכלוסיה מסוימת – הקרבן – לערער את ביטחונה, ולקעקע את אמונה בהנהגה הפוליטית.
מהמאה התשע-עשרה ועד עתה השתפרה מאוד יכולת התקשורת להעביר מסרים (טלקומוניקציה) בזמן אמיתי לקהל ש"אינו שם". לפיכך, גדלו מאוד חשיבות התקשורת ויכולתה לתווך בין עושי הטרור לבין קהלם. גלובליזציה של התקשורת הגבירה את חשיבותם של אמצעי התקשורת הבינלאומיים. מי שזוכה בזירה זו יכול לזכות ברווחים אסטרטגיים ניכרים. ואכן, בין ארגוני טרור לבין ארגוני תקשורת מתנהלים יחסים מעניינים, שעיקרם השלילי הינו הגברת עוצמת הפיגועים על-ידי חשיפתם הנרחבת באמצעי התקשורת.
אירוע הטרור משמש עוגן להעברת מסרים על ארגון הטרור. לכן, יש חשיבות גדולה בהכנה נכונה של האירוע, בתזמונו, בהפקתו ובהכנת התנאים המיטביים לתפקוד התקשורת. הדבר קשור בטיב המטרה הנפגעת ובערכה ובהתאמת האירוע לדרישות התקשורת. לכן, כבר בתחילת שנות השבעים כינה זאת חוקר הטרור הידוע בריאן ג'נקינס, "תיאטרון הטרור". כלומר, זו הפקה מורכבת ביותר, שנועדה למקסם את תשומת-הלב התקשורתית אל מבצעיה ולמטרותיהם.
ניהול תקשורת
מטרת ניהול התקשורת להרים את המוראל בקרב אוכלוסיית היוזם, ולחזק את נחישותה. בה בעת נועד ניהול התקשורת להוריד את המוראל בקרב אוכלוסיית האויב, ולהחליש את נכונותה להתנגד. קהל חיוני ביותר מהווים מי שאינם מעורבים בסכסוך, הניטרליים. מערכת תקשורת – כמו כל מערכה של לוחמה פסיכולוגית – נועדה להשפיע על הקהל. לכל פלח בקהל יש תפקיד שונה באסטרטגיית הטרור, ובסיכומו של דבר כולם נועדו להפעיל לחץ – שאמצעי התקשורת מגבירים אותו – על מקבלי החלטות שונים על-מנת שישנו את מדיניותם, ויאמצו את מטרות הטרור. לכן, לוחמת הסברה בטרור צריכה לתקוף את אותם יעדים באותם אמצעים על-מנת למנוע לחצים על מקבלי ההחלטות, כדי שיוכלו להמשיך במדיניותם.
למרות שהפתיעה רבים בעוצמתה, ההתגייסות של התקשורת האמריקנית למאמץ פטריוטי אחרי אירועי הטרור באחד-עשר בספטמבר 2001 אינה שונה מהתגייסותה למען מדינתה בכל מלחמותיה (כולל מלחמת ויטנאם!). זו דוגמה טובה למה שתקשורת לאומית יכולה לעשות למען מדינתה. ויש לזכור, אין מדובר ב"גיוס" בנוסח הבולשוויקי, אלא ב"המלצה" (endorsement) מתוך הבנה בנוסח ליברלי, כי ארצות-הברית נמצאת במצב מלחמה, ואין דין עת-מלחמה כדין עת-שלום. מאז ומתמיד חשבה התקשורת האמריקנית, כי כשחירות אומתה נמצאת בסכנה, מותר לה, לתקשורת, לזנוח לרגע, בוויתור זמני, את חופש הביטוי ואת חופש העיתונות, על-מנת שהאומה האמריקנית תשיב מלחמה שערה. החירות כה חשובה עד שכדאי להקריב למענה חיים וגם עקרונות נעלים אחרים.
דו-קיום (סימביוזה)
אירוע טרור הינו יצרן חדשות – ברמה מקומית וברמה בינלאומית כאחת. את הטרור הפוסט-מודרני מאפיינת פגיעה עצומה בקורבנות אקראיים חסרי-ישע – בנוסח אחד-עשר בספטמבר 2001, בנוסח הפיגועים ההמוניים באוטובוסים בישראל, או בנוסח הפיגועים במדריד ובלונדון. במהלך הפיגועים במגדלים התאומים של מרכז הסחר העולמי בניו-יורק קיבלו הצופים את התרסקות המטוס השני במגדלים בשידור חי, וכל סדר יומו של העולם השתנה מיד: בכל רחבי העולם נצמדו אנשים למקלטי הטלוויזיה בבתיהם, במקומות עבודה, במרכזי קניות וברחובות.
כיוון שפיגועים הינם יצרני חדשות נוצרה עם שנים תלות הדדית בין התקשורת לבין ארגוני הטרור – עד כדי כך, שחוקרים טוענים, כי אין טרור בלא תקשורת. אירועי טרור מייצרים מדרוג לתקשורת; ולכן, הם מייצרים הכנסה לבעלי התקשורת. תיאור סרקסטי של התופעה נמצא כבר בסרט "רשת שידור" (Network) של סידני לומט.
בשנת 1972 חזה לומט בדיוק מדהים בסרטו מה ייצור תפקוד חסר-מוסר של התקשורת. על-רקע החטיפה המפורסמת (אז) של בת המיליארדר פטי הרסט, והצטרפותה לארגון הטרור, שחטף אותה, לומט מתאר שיתוף פעולה בין ארגון טרור מאואיסטי בארצות-הברית לבין רשת שידור. עורכת נמרצת ובעלת מרפקים מפיקה עם ארגון הטרור – המקבל בתמורה אחוזים מהכנסות הרשת מהתוכנית ובימה להפצת האידיאולוגיה שלו – תוכנית שבועית, שבה מוקרנים קטעים, שצילם ארגון הטרור במהלך פיגועיו בבנקים ובמוסדות אחרים באמריקה.
התוכנית השבועית, הנושאת שם, המתאים לשנות השבעים ("התוכנית של מאו צה טונג"), זוכה מיד למדרוג גבוה, המקפיץ את ערכה של העורכת בעיני מנהליה.
כמו התייחסותו הביקורתית למדרוג ולשילוב בידור בחדשות – גם ביקורתו של לומט על ההדדיות בין טרור לתקשורת מוכיחה, כי המציאות עולה על כל דמיון. אולם, נראה, כי בשום מקום, פרט לארצנו, לא תמצא ביטויי אהדה לטרור, הפוגע בבני הארץ. הסדקים הללו ב"קיר הברזל" מופיעים למן שנות העשרים, אך מעולם לא קיבלו ביטוי בקרב העלית.
שימור החוסן הלאומי
בעיה עיקרית בהתמודדות בין מדינות, או בהתמודדות של מדינה עם טרוריסטים, הנה שימור החוסן הלאומי – הרצון להמשיך במאבק. מדינות שנכבשו ועמים שדוכאו המשיכו במאבקם למרות א-סימטריה עצומה ביניהם לבין כובשיהם ומדכאיהם. דוגמאות טובות הינן המאבק נגד גרמניה הנאצית באירופה הכבושה ומאבק האירים לעצמאותם למן תחילת המאה התשע-עשרה ועד ימינו. הנכונות להקריב למען החירות – משמע, לסבול קשות על-מנת לסלק את הכובש, את המדכא – הנה הנשק העיקרי במלחמת טרור ובמלחמה. לכן, משקיעים צבאות הרבה במבצעים של לוחמה פסיכולוגית, שמטרתם לחתור תחת ההנעה (מוטיווציה) של הצד שכנגד. כלומר, לזרוע בו דמוראליזציה. לכאורה, מוטב להכריע את האויב מבלי להקיז דם – רק באמצעות העברת מסרים חתרניים. במלחמת טרור ההיבט הזה של המלחמה מפותח ביותר עקב טבעה של מלחמת הטרור כלוחמה פסיכולוגית. הניצחון הקומוניסטי בוויטנאם מיוחס להשפעה הרבה של התעמולה נגד המלחמה בקרב הציבור האמריקני.
לפיכך, כדי לנצח את הטרור יש לחזק את החוסן הלאומי של המתגונן, ולפגוע בחוסן של האוכלוסיה, שממנה מגיעים הטרוריסטים. לפי אירווינג ג'אניס, כאשר ברור לאוכלוסיה זו, כי אי אפשר להכריע את היריב, הופכת המלחמה לחסרת-תכלית, ונפגם הרצון להמשיך בה. זה, בעצם, המסר של זאב ז'בוטינסקי במאמרו, "קיר הברזל" משנת 1923, וכדברים הללו כתב גם בילינסון עם פרוץ מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט. לכן, מדיניות נבונה של מקל-וגזר יכולה לסייע לדמוראליזציה של האויב כאשר החוסן הלאומי אינו נפגם.
בנוסף, יש קשר הדוק בין יעילות השלטון והצלחתו להתגבר על איומים לבין הלגיטימיות שלו. הטרוריסטים מפעילים טרור נגד נאמני השלטון. זו חרב פיפיות – הטרוריסטים מוכיחים כביכול, שהשלטון אינו יכול להגן על האינטרסים החיוניים לו. בה בעת מעשיהם נתפסים כענישת הנאמנים לשלטון וכהטבות לתומכי הטרור. אי-יכולת השלטון לסכל טרור, ולהגן על נאמניו מביאה לאי-אמון בשלטון, שיביא בסופו של דבר לדמוראליזציה. במצב הזה ייקל על הטרוריסטים להשיג תמיכה, מחסה וסיוע לוגיסטי.
בנוסף, רוצים הטרוריסטים להשרות אווירה, שהפיגוע הבא יכול לפגוע בכל אחד, בכל מקום – האנשה של הטרור – על-מנת לסכל התנגדות להם.
טרור מכניס את האזרח הבודד למוקד העשייה המדינית בפוליטיקה של מדינה מודרנית, הנשענת על סקרים שוטפים של דעת הקהל. טרור – כמו כל פשע פלילי – משפיע על תחושת הביטחון האישי של האזרחים, ומשפיע על אורחות חייהם. ריבוי פיגועים במרכזי קניות, או במסעדות, מרחיק מהם לקוחות; ונראה, כי הקהל נמנע משימוש בתחבורה ציבורית עקב הפיגועים במטוסים ובאוטובוסים. מלבד מחירו הכלכלי הגבוה, הטרור הורס גם את חופש התנועה של האזרח, ופוגע ברצונו לבלות, לטייל. אמצעי הביטחון המוגברים – למשל, בנמלי-תעופה – מעיקים על הנוסעים, מאריכים את זמני הנסיעה, מייקרים את הטיסות, וגורמים לשינוי בהרגלי האזרחים. כך, מעבר לנזק הפיסי הראשוני בנפש וברכוש, גורם הטרור נזקים שניוניים ממשיים ורגשיים כאחד.
הנזק העיקרי בטרור הוא ערעור היכולת למשול. הטרור מוכיח, בעצם קיומו ובפעולתו, כי יש סייג לפעולת השלטון, שאינו מסוגל לדכא את הטרור, ואינו מסוגל להגן על אנשיו, על נאמניו ועל האינטרסים שלו.
קולו של הטרור
אחת הדרכים של הטרור הנה הפצת קלטות, שבהן מתוארים מעשיו, או מסריו האידיאולוגיים.
בתגובה הבינלאומית לטרור – בעיקר, אמריקנית ובריטית – נראה היטב ההבדל בסוגיית המחזור של קלטות, שמנפיקים ארגוני הטרור. התקשורת הישראלית נתנה את מלוא השידור לקלטות, שהפיץ חיזבאללה, ובהם הראה את "השתלטותו" על מוצבי צה"ל (תוך פרשנות בקולו של כתב, המסביר את הבעיה בתוכן הקלטות),
קלטות, שהעביר אוסמה בן-לאדן, באמצעות רשת "אל-ג'זירה", לא שודרו במלואן בטלוויזיה האמריקנית (לאור בקשה של הממשל האמריקני), אלא רק דווח בקצרה על קיום הקלטות.
בבריטניה נאסר, בשנות השמונים, על הטלוויזיה ועל הרדיו, לשדר את דבריהם של אנשי הטרור וגם של נציגיהם (אנשי מפלגת "שין פיין") בפרלמנט הבריטי. הדברים הובאו – לרוב בתמצית – ואף פעם לא שודרו בקולם של נציגי הטרור. האיסור הזה בוטל רק לפני כחמש שנים.
תקשורת בעת פיגוע
כיוון שהתקשורת הנה מכפיל-כוח מחד-גיסא ואמצעי להגברת עוצמת הפיגועים מאידך-גיסא – נדרשת התנהגות אחראית של אמצעי התקשורת, ובעיקר התקשורת האלקטרונית, במלחמת טרור. המונח "תקשורת אחראית" הומצא בארצות-הברית בשלהי מלחמת העולם השנייה כהתפתחות של התקשורת במדינות ליברליות. התקשורת נתפסת כמוסד בחברה, ולכן עליה לתפקד מתוך אחריות לחברה, שהיא חלק ממנה.
למרות הקלות שבשלטוט (מעבר בין ערוצי טלוויזיה) ובגלישה באינטרנט – יש חשיבות גדולה ביותר לדאגה, שהמסרים, המועברים לקהל הישראלי, לא יערערו את חוסנו. החוק הישראלי ותקנון האתיקה של מועצת העיתונות לגרסאותיו השונות יוצרים תשתית נאותה, שיכולה לשמש את אמצעי התקשורת בעת פיגוע. בנוסף, ראוי להפנות את תשומת-הלב של התקשורת ושל הציבור למסקנות של "כנס שפיים", שארגן המכון הבינלאומי למדיניות נגד טרור (שבמסגרתו אני פועל) ביוני 1997 – לאחר הגל הראשון של הפיגועים הגדולים. ניסיונות רבים לקבל את הסכמת התקשורת לתקנון להתנהגות אחראית בעת אירועי טרור – בארצות-הברית, בבריטניה ובמקומות אחרים – לא עמדו בפרץ האירועים. אומנם, כיום, נראה לא יחזרו מעשי טיפשות של התקשורת בעת פיגועי טרור (כמו שאירעו באירוע ההשתלטות של בני כת החאנפים על מבני ציבור בוואשינגטון הבירה בתחילת 1977) – אך נראה, שהתנהגות מרבית אמצעי התקשורת אינה עונה להערכה הבסיסית של "אחריות" ושל "אחריות חברתית".
עד כה ראינו בסיקור פיגועים בתקשורת הישראלית התמקדות "צהובה" בדם, בסבל ובהרס – שונה מאוד מההתנהגות הפטריוטית של התקשורת האמריקנית בתגובה לאירועי הטרור באחד-עשר בספטמבר 2001, במלחמה באפגניסטן ואף במלחמה בעירק. במיוחד בולט ההבדל בין ארצות-הברית ובריטניה לישראל בסוגיית התקריבים (צילומי קלוז-אפ) על פצועים ועל הרוגים.
ההתנהגות האצילה של התקשורת הבריטית כעת מדגישה זאת.
שידורים חיים – "גל פתוח" – באירועי טרור מהווים בעיה קשה. הם מעודדים שידור מהיר (תחת אימת התחרות עם ערוצים אחרים) ובלתי בדוק. אליהוא כ"ץ כתב, אחרי מלחמת המפרץ, כי שידורים-אינסטנט בנוסח CNN מהווים את סוף העיתונאות. כ"ץ טען, כי המדובר בהעברה לקהל של חומר לא ערוך. יתר על כן, רוב הזמן אין לרדיו ולטלוויזיה מה להגיד, והם מסתפקים בשידורים חוזרים של האירוע. מחקרים מצאו, כי שידור חוזר של אירוע טראומטי משפיע כמו האירוע הטראומטי עצמו. כלומר – השידור החוזר מעצים את הנזק הממשי בפיגוע. בנוסף, יש נטייה למלא את הזמן בריאיונות תפלים עם עוברים-ושבים, ועם עדי ראייה. ההיסטריה בקולם משפיעה לרעה על קהל המאזינים. כמו כן, מנצלים אנשי ציבור ופוליטיקאים את האירוע למכירת אישיותם ורעיונותיהם.
הפטפטת חסרת האחריות באירועים כאלה זכו זה מכבר לכינוי, "שלשול רדיופוני". שידורי "גל פתוח" הפכו למכת מדינה באירועים שונים. כאשר מדובר באירועים פוליטיים, ניחא. זה לא נעים, אך באירועי טרור זה דווקא נורא.
המלצות "כנס שפיים"
"כנס שפיים" המליץ בפני התקשורת – אלקטרונית ומודפסת – להימנע, במהלך פיגוע, מצילומי גוויות, חלקי גוויות ופצועים בזירה הפיגוע; משידור ממקום האירוע של ביטויי פאניקה וחרדה קיצוניים; ממחזור הטראומה מאתר הפיגוע; ומחשיפת נהלים, שיטות פעולה והתארגנות של כוחות הביטחון.
בנוסף, המליץ "כנס שפיים" לתקשורת האלקטרונית להימנע מ-
- "צילום ושידור ביטויים קשים של אבל ושל חרדה מהלוויות ובתי הנפגעים".
- "דרמטיזציה של פיגוע הטרור והאדרה של מבצעיו..."
- "שידור קלטות תעמולה של ארגוני הטרור..."
· "שינוי דרסטי של לוח שידורים באמצעי התקשורת האלקטרוניים".
לבסוף ביקש "כנס שפיים" לקיים הכשרה לכתבים בנושא סיקור אירועי טרור בתנאי לחץ, ולתדרך את הציבור לגבי מאמצי ארגוני הטרור לטפלל את דעת הקהל "ואת הסיכוי הנמוך יחסית להיפגע מפיגועי טרור, בהשוואה לגורמים אחרים (תאונות דרכים וכו') ...". כמו כן, הציע "כנס שפיים" "לגבש מספר כללים להתנהגות אישי ציבור [ישראלים] בעת פיגועי טרור המוניים".
אחת השגיאות החמורות ביותר של ממשלת ישראל: ההפרדה בין חטופים לחטופים, ואי-עמיד...
