החברה הישראלית נמצאת היום בעיצומו של תהליך בו חלה ירידה דרמטית בתנאי התעסוקה. במזל טוב נולד אפילו מושג חדש כדי לתאר את התופעה: "העסקה פוגענית". ממצב של עבדות קיבלה האנושות את ה"אחד במאי", את ה"הסתדרות" וגם את ה"קביעות". אך היום ישנה תחושה של היפוך הגלגל. המצב כבר חורג הרבה מעבר ל"שוק של מעסיקים" לגיטימי. זהו מצב בו מעסיקים רבים מנצלים בגלוי את המצוקה במשק כדי לרדות בעובדיהם. בשעה שרוב המדינה סובלת, מסתבר שיש גם מי שנהנה מכך.
בשלב זה, לפחות, נדמה כי הכוחות המנסים להתמודד נגד המגיפה הזו ניגפים מפניה, והיא למרבה הצער מנצחת. הורגלנו להטיל את יהבנו על שלטון החוק ככלי שתפקידו להתמודד עם כל חוליי החברה, אבל אולי מרוב התלהבות שכחנו שישנם גם כלים אחרים. אילו כלים נוספים יש לנו מלבד החוק? הבה ננסה לבחון את התקשורת.
האם התקשורת אשמה? הדעות חלוקות: יש הסבורים שכן, יש הסבורים שהיא חפה מכל פשע. אבל על דבר אחד אין ויכוח: יש לה כוח. לא לחינם היא מקבלת סכומי עתק על כל שניה או ס"מ של פרסומת, ומן המפורסמות הוא שיש לה השפעה על עיצוב דעת הקהל. במקרים קיצוניים, פרסום בתקשורת עלול אפילו להוביל אדם להתאבד, כמו במקרה של בכיר במע"צ הזכור לכולנו, כך שאל לנו לזלזל בכוחה.
במסגרת תפקידה כ"כלב השמירה של הדמוקרטיה", התקשורת אמורה (או לפחות יכולה) לשמש גם כמובילה של אינטרסים ציבוריים. למגזרים שונים יש עסקנים הדואגים לציבור שלהם, התקשורת היא זו שיכולה לתפקד כ"עסקן" של הציבור העושה "לובי" לאינטרסים של כלל החברה.
אנשי תקשורת שונים מדווחים לנו מפעם לפעם כי לצערם הרב דומה כי הבושה אבדה. אבל מי בעצם קובע בחברה המודרנית את משמעות המושג "בושה"?... יש לנו כמובן את שלטון החוק שביכולתו להכריז כי בכיר מסויים עבר עבירה שיש עימה קלון. ואולם אם לשפוט על-פי השפעתו, הרי שה"קלון" הזה נראה לא יותר מאשר איזה "קל-קלון" (קטן וקל). מי שבכוחה באמת להגביה שפלים ולהשפיל גאים זו התקשורת. היא יכולה להעמיד את "האנשים הרעים" אל עמוד הקלון האמיתי, היא ורק היא. ידוע כי פרסום שמם של עברייני מין מהווה ענישה קשה מאוד, בעיקר בגלל הבושה.
חדשות לבקרים אנו קוראים לדאבוננו בעיתון על אנס שנתן דרור ליצריו השפלים. ואולם, האם רק ניצול מיני הוא שפל? ומה בנוגע לאותם עשירים תאבי בצע ושיכורי כוח אשר גוזרים על עובדיהם עוד ועוד גזרות, הופכים את תנאי עבודתם לבלתי נסבלים, וכל זאת רק כדי להרוויח עוד אגורה או שתיים? הם אינם שפלים? לא רק שהם שפלים, הם תורמים את "תרומתם הצנועה" להפיכתה של המדינה למדינת עולם שלישי. זכותה ואף חובתה של התקשורת להילחם נגדם מלחמת חרמה.
עליהם להבין את חומרת מעשיהם. שיקולים כלכליים זה חשוב, אבל גם לאנושיות יש חשיבות בחברה שאיננה מעוניינת להפוך לסדום. כבודו של החוק במקומו נשמר, אף אחד לא יתבע את המעסיקים הפוגענים אם הם לא עברו על החוק. אבל כאשר הם יועמדו אל עמוד הקלון, וכל האצבעות יופנו אליהם כתאבי בצע התורמים להדרדרות המדינה, יש סיכוי לא קטן שהם יחשבו פעמיים.
