תמצית העובדות בני זוג ערכו צוואות משותפות והדדיות. לבני הזוג בן משותף (הוא המשיב). לאישה בת מנישואים קודמים (היא המבקשת) ולבת יש בן, הוא נכדהּ של האישה. בכל אחת משתי הצוואות נכללה הוראה, לפיה בן הזוג שיוותר בחיים יירש את כל הרכוש.
הוראה נוספת בכל אחת משתי הצוואות קבעה, כי היה ובני הזוג ימותו "באותו זמן", יירש את הרכוש בנם המשותף, ויהיה עליו לשלם למבקשת סך של 5,000 דולר ולנכדהּ של האישה סכום של 10,000 דולר. הבעל נפטר תחילה ואילו האישה הלכה לעולמה כשנה וחצי אחריו.
עתה עמדו להכרעה השאלות: האם פירושו של סעיף מס' 1 בצוואתה של האישה - שלפיו יורש אותה הבעל - הוא שאם נפטר הבעל לפניה בא במקומו צאצאו של הבעל, המשיב, כחליפו, בלי שיוטל עליו חיוב לשלם למשיבה ולבנה? או שפירושו של סעיף מס' 1 הוא שאם נפטר הבעל לפניה אין מי שזוכה על-פי הצוואה ולפיכך יורשים את האישה יורשיה על-פי דין, שהם המשיב והמבקשת? ושמא אחרי מות הבעל בטל סעיף מס' 1 בצוואה ומופעל סעיף מס' 2 בצוואה, שלפיו במות שניהם "יחד - - - באותו זמן" המשיב הוא היורש היחיד - ואפילו לא מתו בני הזוג בעת ובעונה אחת ממש - כפוף לחיובו של המשיב לשלם למבקשת ולבנה סכום השווה ל-15,000 דולר ארה"ב?
בית המשפט לענייני משפחה קבע, שמשמעות צוואתה של האישה היא, שאחרי מות הבעל אין מי שזוכה על-פי הצוואה, ולפיכך יורשים את האישה יורשיה על-פי דין, שהם המשיב והמבקשת. המשיב ערער על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה לפני בית המשפט המחוזי, שנעתר לערעור, ופסק, כי פירושו של סעיף מס' 1 בצוואתה של האישה הוא, שאם נפטר הבעל לפניה בא במקומו כחליפו צאצאו של הבעל, המשיב, לבדו מכוח סעיף 49 ("יורש שמת לפני מוריש") לחוק הירושה, בלי שיוטל עליו החיוב לשלם למשיבה ולבנה. המבקשת ביקשה להרשות לה לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי.
הערעור התקבל: פסק דינו של בית המשפט המחוזי - מבוטל.
נקבע - אליבא דכב' השופט (בדימ') י' טירקל (דעת מיעוט): כוונתם העיקרית של הבעל ושל האישה היתה שהמשיב - בנם המשותף - יירש אותם, כאשר לא יהיו עוד שניהם בין החיים, בין אם נפטרו כאחד ובין אם נפטרו בזה אחר זה. משנפטרו שניהם נתמצתה, אפוא, הוראת סעיף מס' 1 בכל אחת מן הצוואות ואין לה תוקף עוד, ובמקומה חלה על רכושה של האישה - שלה ומה שירשה מן הבעל - הוראת סעיף מס' 2 לצוואתה, שלפיה יורש אותה הבן המשותף, המשיב, כפוף לחיוב שהוטל עליו.
נקבע - אליבא דכב' הנשיא א' ברק (דעת רוב): מסכים אני לקביעתו של כבוד השופט טירקל, בדבר פירושו של סעיף 1 לצוואת המנוחה, לפיו היורש את רכושה הוא בן זוגה בלבד, ולא צאצאיו. יחד עם זאת, אין בידי להצטרף למסקנתו כי, לאור סעיף 2 לצוואת המנוחה, המשיב הוא שיירש את המנוחה, בכפוף לחיובו לשלם למערערת ולבנה סכום השווה ל-15,000$.
נקבע - אליבא דכב' הנשיא א' ברק (דעת רוב): המצווים במקרה דנן ביקשו להבטיח, כי בפטירת אחד מהם, בן הזוג שיוותר בחיים יירש את כל רכושו של בן הזוג שנפטר, לכן משנפטרו שניהם, נתמצתה הוראה זו בכל אחת מן הצוואות ואין לה כל משמעות עוד. הצוואה אינה מסדירה את חלוקת העזבון של המצווה, אם נפטר בעת שבן זוגו אינו בחיים, ולכן אין כל הוראה אשר מכוח פירושה ניתן להנחיל את הרכוש למשיב (בנם המשותף).
נקבע - אליבא דכב' הנשיא א' ברק (דעת רוב): בית המשפט עשוי לייתן לצוואה משמעות החורגת מלשון הצוואה רק בהתקיים התנאים הבאים: ראשית, על בית המשפט להשתכנע כי אומד הדעת של המצווה אינו ניתן להגשמה מלשונה של הצוואה. התנאי השני הוא כי המקרה נופל לאחד המצבים המיוחדים המכוסים על-ידי אחת מן הדוקטרינות הלבר-פרשניות. אלא שבמקרה דנן, לא עלה בידי המשיב לבסס טענתו באשר לאומד דעת המצווה, בכל הנוגע למקרה שבו בני הזוג נפטרו זה אחר זה. לכן אין מקום להידרש לשאלה הנוספת, האם המקרה דנן בא בגדר אחד המצבים בהם יש תחולה לדוקטרינה לבר-פרשנית כלשהי. משלא הוכח כי אומד דעת המצווה היה שונה, תפורש הצוואה בגבולותיה הלשוניים.
נקבע - אליבא דכב' הנשיא א' ברק (דעת רוב): לסיכום, פירוש צוואתה של המנוחה מוביל למסקנה, כי הצוואה כלל אינה חולשת על חלוקת עזבונה של המנוחה במקרה של פטירתה לאחר בעלה. לפיכך, עזבונה של המנוחה לא יחולק מכוח צוואתה, אלא ליורשיה על-פי דין.
לפסק הדין המלא 
