כולנו למדנו שגירוש ספרד היה האסון הלאומי הגדול ביותר עד לשואת יהודי אירופה במאה ה-20. אבל מדוע ולמה נפלה עלינו הצרה הזו?
נוכחות היהודים בחוף הדרומי של הים התיכון עתיקה כימי היות עם ישראל. מקובל עלינו שרק חלק מן העברים שחיו בגושן, היא הדלתא של הנילוס, אכן עלו עם משה לארץ ישראל. החלק שנשאר במצרים המשיך את המהלך מערבה כשהוא נושא איתו את המאפיינים הכנעניים-עבריים של התרבות שמקורה בארץ ישראל.
כשהחלו להגיע העברים יחד עם פיניקים מצור וצידון כיורדי ים וסוחרים לצפון אפריקה, הם כבר מצאו יישובים מבני עדתם לאורך החופים הארוכים של דרום הים התיכון. קרתגו והנוכחות היהודית בה נרשמה שנים רבות לפני התקופה הרומאית, ועל אבני המצבות העתיקות בעיר וולוביליס שבמרוקו (מערבית לפֶס) שמלפני התקופה הרומאית יש כתובות בעברית.
אלכסנדריה ההלניסטית הייתה בסימן של פריחה יהודית עצומה. רבי יהודה הנשיא ביקר בה ותיאר כיצד היהודים ישובים בבתי כנסיותיהם המרובים על-פי הגילדה המקצועית שאליה השתייכו: צורפי הכסף, צורפי הזהב, הטווים, הזגגים, הנפחים וכולי. עד שתי חמישיות מאוכלוסיית העיר הייתה יהודית.
היהודים היו גם לוחמים, החל מ-40 אלף הלוחמים של אלכסנדר מוקדון שהתיישבו בקירנאיקה, והמשיכו את שירותם תחת השלטון הרומאי. הסופר שכתב את ספר המכבים ב', יאסון מקרניאיקה, הוא מאותם יהודים לוחמים שהשתלבו כה יפה בממלכה ההלניסטית.
יוספוס פלביוס העריך את כלל יושבי מצרים ב-8 מיליון ואת היהודים בכמיליון.
תחת השלטון הרומאי, המשיכו היהודים להתפשט מערבה. הם היו חלק חשוב באוכלוסייה ב-17 הערים החשובות עד ברניצה. יש הערכה כי כלל האוכלוסייה היהודית של מצרים וצפון אפריקה הגיעה ל-2 מיליון בני אדם במאה הראשונה לספירה הנוצרית.
מלחמות היהודים ברומאים שהחלו ביהודה הגיעו לצפון אפריקה במאה השנייה, כשיהודי מצרים, צפון אפריקה וקפריסין התאחדו כדי לנקום בפורעים יוונים ועכו"ם, בעוד כוחותיו של הקיסר טריאנוס נלחמים בפרתיה, היא ממלכת פרס ומדי, שחסמה, עם יהודיה, את התפשטות הרומאים מזרחה. היהודי הקפריסאי ברנבאס ארגון את ההתקוממות של פועלי הנחושת, ובקירנאיקה התארגנו יהודי שלוש נפות כדי לנקום באויביהם. טריאנוס נטש את המלחמה בפרתים ושלח את כוחותיו מערבה. יהודי קפריסין נכחדו, ואילו יהודי צפון אפריקה נחלו מפלה קשה, שהורידה את קרנם. המספרים שמספק המתעד הרומאי מדהימים. עד כדי חצי מיליון יהודים נהרגו או נמלטו בעקבות הפעולה הרומאית. האגדה במסכת גיטין אף מאדירה את המספרים לפי-שניים מן העולים ממצרים עם משה.
הזיכרון הארוך של הקתולים בספרד עם ירידתה של אלכסנדריה, היפנו היהודים את יכולותיהם הטכניות, התרבותיות והכלכליות למערב צפון-אפריקה. מספרם גדל עוד יותר עם הגירוש של יהודי אלכסנדריה בשנת 414 והעוינות הביזנטית שחוזקה עם הכיבוש הוויזיגותי. זו האחרונה דחקה ביהודים להתרחק מן החוף אל ההרים, ושם פגשו את שבטי הברברים. אלה כה הושפעו מן התרבות היהודית, ש-8 שבטים שלהם החליטו להתייהד מרצון. מי אמר שהכוזרים היו הראשונים להתייהד?
הכיבוש הערבי הבריח את היוונים הביזנטים, אך היהודים נשארו במקומותיהם, אולי מתוך תקווה שייטב להם. אבל ככל שהוכיח הכיבוש הערבי את צמאון הדמים, הביזה וההתעמרות בנשים, כך התגברה ההתנגדות של האוכלוסייה המקומית, היהודית-ברברית, עד קומה של המלכה הכוהנת, שנדמתה לבני זמנה ולכותבי ההיסטוריה כדבורה הנביאה, שעצרה זמנית את ההתקדמות המוסלמית.
את סיפורה של
חייה אלקהינה מלכת אפריקה סיפר אבן ח'לדון. אין ספק שיש בסיפור אגדות לא מעטות, אבל יש גם גרעין של אמת שאושר בידי כותבים אחרים מסוף המאה השביעית ואילך.
בספרם מלחמות היהודים העלו החוקרים מונרו רוזנטל ויצחק מוזסון על נס נשים יהודיות לוחמות, וביניהן הכוהנת. מלכת אפריקה היהודית-ברברית נולדה להורים עניים דרי-מערות שנדרשו למסור את בתם יחידתם לראש השבט הברברי המקומי. לאחר שהרג את הוריה, התמסרה לו, וכמעשה יעל ניקבה את גולגלתו ביתד ומקבת בליל הכלולות. כך הייתה למלכת הברברים ואיחדה את השבטים סביבה כשהגיעו הערבים בשנת 694. "אריות אפריקה ויהודה", קראה המלכה לשבטים, "נראה לערבים הללו שאנו לעולם לא ניכנע לאיסלאם. אפריקה האהובה תישאר חופשית. כמו הקנאים שמקדם נניף את הנס: חרות או מוות".
בסדרה של קרבות שנוהלו בחוכמה נגד גייסות עדיפים, ניצחה המלכה הכוהנת את הערבים והמיטה עליהם את אחת התבוסות הקשות ביותר שידעו עד אז. הערבים ניגפו ונדחקו עד מעבר לקרתגו. הנוצרים המקומיים הריעו למלכה, והארכיבישופ פיזר פרחים לרגליה.
חלפו חמש שנים של שקט עד שהקואליציה של יהודים, ברברים ונוצרים החלה להיסדק בשל מריבות בין עדתיות. אל המריבות הסתנן הכובש המוסלמי חסן אבן אלנומאן, והחל להפריד ולמשול. לכל קבוצה הבטיח שיהיה טוב תחת השלטון המוסלמי הנאור.
יהודי ספרד שנאנקו תחת שלטון הוויזיגותים החלו לבקש התערבות מכיוון צפון אפריקה. המלך סיסבוט הראשון הקתולי נאלץ להתיישר עם הקו של הכנסייה והחל מחייב את היהודים להתנצר או לאבד את רכושם, אסר עליהם את המילה ואת השבת וכיוצא באלו גזירות.
חסן הציע ליהודים את סיועו, לפלישה משותפת לחצי-האי האיברי ושחרור היהודים מן ההתעמרות הדתית האיומה של הקתוליות הויזיגותית. יהודי ספרד ביקשו מן המלכה הכוהנת את עזרתה. כמו ביתריב ועל-פי הדוגמה של מוחמד, בחסות המשא-ומתן, אסף חסן צבא של 60 אלף איש ופרץ אל ממלכת הברברים וכבש אותה. חסן הסתייע בסייען מוסלמי ממחנה המלכה הכוהנת, שעל חייו חסה במלחמה, שסיפק לו מודיעין מדויק על המחנה הברברי-יהודי. הקרב הסופי בין המחנה המוסלמי ליהודי-ברברי התרחש באמפיתיאטרון הרומאי העתיק בעיר תיסדרוס, כיום אל-ג'ם, בתוניס, ובו גברו המוסלמים על הברברים-יהודים בקושי רב.
שארית הברברים נסו אל ההרים, והמלכה נשארה מאחור כדי להגן על מעבר בהרים. היא נהרגה וחרבה בידה. חסן שלח את ראשה הכרות לח'ליף סלימאן בן עבד אלמלכּ.
ליהודים הברברים נותרה האפשרות להתאסלם. 50 אלף מהם סירבו ונרצחו, והשאר התאסלמו ונוספו על כוחות האיסלאם.
הכוח היהודי-ברברי היה לחלק משמעותי ממשלחת המלחמה שחצתה את המיצרים לחצי-האי האיברי. בראש הכוח הפולש עמד אחד מבניה של המלכה הכוהנת, טארק בן זיאד, ועל שמו נקרא סלע גיברלטר. הממלכה הוויזיגותית הייתה עסוקה בעיקר בקרבות פנימיים, לא הייתה מוכנה לפלישה, וכך נפלה כפרי בשל בידי הפולש המוסלמי.
כיוון שחלק גדול מן הפולשים היו יהודים שזה עתה התאסלמו, בעיקר למראית עין אך שמרו על יהדותם, קיבלו אותם יהודי חצי-האי האיברי ללא כל התנגדות, ואף בשמחה. שיתוף פעולה זה היה לטובת המוּרים (שמם של הברברים ממאוריטניה), והערבים איפשרו להם להנהיג את המלחמה ולהקים את השלטון המורי בערים הנכבשות.
המשמר שהוצב על הערים אלווירה, סביליה וקורדובה היה כולו ברברי-יהודי, בשיתוף עם היהודים שנשארו בעוד הנוצרים נסים על נפשותיהם. על העיר מלגה שכל יהודיה גורשו, לא הוצב אפילו משמר, שכן כל הנוצרים ברחו והעיר נשארה ריקה.
שערי העיר טולדו נפתחו לרווחה לטובת הכובשים היהודים-ברברים-ערבים, בעוד שהנוצרים חוגגים את הפסחא. הדוכסים הוויזיגותים נטשו את העיר, והארכיבישופ כבר היה בדרכו לרומא כשנכנסו אליה אדוני העיר החדשים.
אי-אפשר לתאר את כיבוש ספרד ללא הסיוע של היהודים. (וזאת מבלי לשכוח שהיהודים היו בספרד עם הפונים ועם הרומאים הרבה לפני הוויזיגותים. אפילו חניבעל ממשפחת ברק היה מן הישוב הפיניקי של ספרד). בנוכחות היהודים הספרדים והיהודים הברברים, עלו הערים על דרך המלך לשגשוג כלכלי ותרבותי. מרבית הפילוסופים, המדענים, והמתמטיקאים ה"ערבים" היו למעשו יהודים וצאצאיהם. תחת השלטון היהודי-ברברי בחסות ערבית זכו יהודי ספרד וצפון אפריקה לשוב לדתם ללא הפרעה. תור הזהב של יהודי ספרד הפציע.
תור הזהב הזה נמשך זמן מסוים, עד לעלייתן של תנועות איסלאמיסטיות שדרשו להשיב את המנהיגות לערבים. בכל אותן ערים היו ברבות השנים פרעות זוועתיות שבהן נרצחו אלפי יהודים. אבל את זה הם לא יכלו לדעת מראש.
לכנסייה הקתולית יש זיכרון ארוך. כשחזרו הנוצרים הקתולים וכבשו את ספרד, הם זכרו בדיוק מי היו אלה שפתחו את שעריה של טולדו, ומי הציג את האבירות הנוצרית במערומיה.
המסקנה היא אפוא ברורה: לא משנה מה יעשה היהודי, הוא ימצא את עצמו בצד הלא נכון של ההיסטוריה, אלא אם כן ההיסטוריה היא בארץ ישראל. הגולה הצפון אפריקנית חוסלה, כך גם זו האירופית שכמעט הושמדה כליל ועתה הולכת ומתחסלת. העתיד של היהודים הוא בארץ ישראל, לא כיוון שכאן לא תהיה המלכה שנואה, אלא שכאן תוכל לרכז מאמץ ולהדוף את אויביה לא לחמש שנים אלא לעידן ועידנים.
יום האישה היהודיה על גבורתה ותלאותיה הוא בכל יום.
