התמחות בשנאה תהומית

פרפורים

ועידת הצרחות של הארץ, שכינתה את עצמה 'ועידת תרבות', מלמדת הרבה על טיבה של העלית היוצאת, שנדבקת בכל כוחה למזבח, כדי להמשיך למצוץ מהקרנות.

אכן, צרחות, אלימות סתימת פיות, בוֹטוּת וגועל הם מאפייני התרבות של מי שמינו את עצמם ואת חבריהם לקומיסארים של התרבות השראלית, ואינם מוכנים לוותר בשום אופן על מעמדם, המקנה להם זכויות בכורה ביניקה חסרת מעצורים מפטמות התקציבים.

המיעוט השמאלני הצרחני, שעדיין שולט בתרבות, באקדמיה ובתקשורת, ממשיך לעסוק בהאדרת עצמו, גם אם רמתו נמוכה להפליא, ובהדרת האחרים. הוא ואחרים יודעים, שאלה מאחזיו האחרונים בקרב נסיגתו. שקיעת העלית הישנה בעת חילופי המשמרות, שכפתה עליה החברה הישראלית, עגומה ומעוררת חלחלה, כמו פרפורים אחרונים.

גזענות לשמה

ועידת הצרחות של הארץ הדגימה שוב את השנאה התהומית של השמאל לכל מתנגדיו. ככלל, מוכן השמאל לקבל את כולם - ובעיקר, את אויבינו - חוץ מאשר יהודים, שאינם מאמינים בדרכו.

פעם השמיד השמאל את יריביו, או הסגירם לכובש הטורקי ולכובש הבריטי. בתקופות אחרות רק זרקו אותם מעבודתם ואפילו מבתי-ספר.
עכשיו לשמאל המתמעט אין הרבה כוח, והוא מתמחה בשנאה תהומית ודי גזענית. קל להם ללעוג למירי רגב, שאינה אשכנזית, וגדלה בקריית-גת על תרבות אחרת.

תמיד

כמו תמיד, כשמגיע ארצה אורח בכיר, או מתווך, מקבלים הערבים את פניו במטח של מעשי טרור. כך, גם ג'ו ביידן, סגן-נשיא ארצות-הברית, התקבל בגל טרור. ואצלנו עדיין קוראים לגל הזה, 'טרור בודדים'.

מגוחך, שביידן מיהר להיפגש עם שמעון פרס, אנדרטה להזיות מטורפות במזרח התיכון, במרכז פרס לשלום דווקא כשהתחולל לידם פיגוע.

צדק מקרטע

הפיגוע ביפו הפנה את הזרקור לשוהים הבלתי-חוקיים (שב"חים), המציפים את רחובותינו מבלי שהרשוית עושות דבר לעצור את התופעה. מעבר למסתנן - ערבי מיהודה, ומהשומרון, או מעזה, או אפריקני - יש עוד שני קצוות למשולש: מסיעי השב"חים ומעסיקיהם, שעושים זאת עבור בצע-כסף.

אחרי שתושלם הגדר, שתמנע חדירת מסתננים ארצה, יכולות יד קשה נגד המסיעים (נדמה לי, שרובם ידועים ומוכרים) ויד קשה נגד המעסיקים לדכא את התופעה. אלא שכרגיל אצלנו, הצדק מקרטע מאוד, ובכירים (כמו יהודה וינשטיין, היועץ המשפטי לשעבר, וכמו אהוד ברק, ראש הממשלה לשעבר) זוכים ליחס מועדף - 'הנחת סלב' - כשהם נתפסים בהעסקת עובדים בלתי-חוקיים.