אובמה כמליץ-יושר של נתניהו

פרסום הראיון עם אובמה ב"אטלנטיק", ככל שהוא משקף נאמנה את הדברים שאמר, לא רק שאינו מחזק את טיעוניו כלפי נתניהו - ההפך הגמור הוא הנכון. ג'פרי גולדברג, בעל המאמר, הוא שופר נאמן של הניו-יורק טיימס, משרד החוץ האמריקני ושל הבית הלבן, ונראה שלא במקרה נבחר הוא כדי להוציא לאור את "הביקורת המסכמת של אובמה על נתניהו".

לעברו של אובמה ולילדותו אין שום קשר אמיתי לשאלת אופיו של הפתרון המדיני בין ישראל לערבים. העובדה שאובמה אינו מפנים שכשלון ארה"ב להניע תהליך אזורי שלם שיחסל את הסכסוך הישראלי-ערבי כולו במסגרת פתרון מתקבל על הדעת, מוכיחה שגם אחרי שבע שנות נשיאות הוא עדיין אינו מבין את יסודות הסכסוך כהווייתם.
נסיון חוזר למנף את סוגיית הדמוגרפיה-דמוקרטיה כאמצעי לחץ על ישראל בכדי להניעה לוותר על שיקולי ביטחון-לאומי יסודיים ועקרוניים, מוכיח חוסר הבנה של מהות הסוגיה. אמנם, האיום הצבאי הקונבנציונלי על ישראל פחת בעשור האחרון, אבל הוא מוחלף במהירות באיום טרור מתגבר, שמקורו במדינות באזור ובארגונים תת-מדינתיים בעלי פריסה אזורית רחבה; לצידם מתפתחים איומי-טרור לא קונבנציונלי שהם בעלי משמעות אסטרטגית. איומים אלה משתמשים בסכסוך הישראלי-ערבי לקידום מטרותיהם, אבל פתרון הסכסוך הישראלי-ערבי אינו נמצא בליבת קיומם; מקורם ועניינם הוא פאן -איסלאמי. לכן, כל הסדר ישראלי- ערבי חייב להביט לטווח ארוך ולהתבסס על הנחת עבודה הצופה, בסבירות גבוהה, שינויים אסטרטגיים מדינתיים וארגוניים, שישנו את מבנה האיומים מקצה לקצה. אסור לישראל, בא-סימטריה האינהרנטית שלה מול הכוחות האזוריים, ליטול סיכוני ביטחון שתוך זמן קצר, יחסית, עשויים להפוך לאיומים קיומיים, בגלל שינויים בסביבה האסטרטגית שלה. אם אובמה ויועציו אינם מבינים זאת, או אינם מתחשבים בכך, לא נתניהו הוא זה ששוגה בהזיות.

"דוקטירנת אובמה", כפי שמכנה זאת "אטלנטיק", לא עשתה למעצמה זו שירות חיובי. אי-שביעות הרצון של אמריקנים רבים משתי המפלגות הראשיות גם יחד, מוכיחה זאת בעליל. במה שנוגע לישראל, היא מייצגת את "הפרלקסה" בראיה של אובמה את האזור, כאשר עיקר תשומת הלב שלו מוקדשת לשיקול המשפטי שעומד לדידו מאחורי רעיון "שתי המדינות" - האיזון הדמוגרפי-דמוקרטי.

בשיקול זה מתעלם אובמה משלוש בעיות-יסוד: א. הביטחון והקיום קודמים לדמוקרטיה; ב. את האיזון הדמוגרפי-דמוקרטי ניתן להשיג באופנים שונים ובכללם ע"י תוואי קווי-גבול בין מדינות או ישויות אתניות יריבות. הפרדה כזו איננה מבטיחה שלום ומניעת איומים, אבל היא מבטיחה "חשבון תקין-פוליטית" על הנייר של רוב ומיעוט ג. הערבים אינם רואים בפתרון שתי המדינות את סיום הסכסוך, אלא שלב במאבק לחיסול ישראל. אולם, בעוד האיום הדמוגרפי מפוקפק, האיום הפיסי הוא עובדה היסטורית מוכחת.

הסדר ישראלי-ערבי אמור להבטיח בעדיפות ראשונה, ביטחון לאומי לטווח ארוך. עובדה זו מובנת היטב לערבים ולכן הם דוחים אותה פעם אחר פעם, כפי שעשה אבו-מאזן לסגן הנשיא ביידן בביקורו של האחרון ברמאללה בימים אלה. על פניו, נראה ששיקולים אלה אינם מובנים לאובמה או אינם מקובלים עליו. כך או כך הדבר אינו יכול לקדם אמון ושיתוף-פעולה פורה בין הצדדים. כאשר קושרים את ההסדר הישראלי-ערבי עם האיום הגרעיני האירני, שגם בו לא רואות שתי המדינות את מרקם הבעיות עין בעין, מסתבכת התמונה עוד יותר.

לעיתים נדמה שאובמה מסתכל על נתניהו כאילו גם האחרון שולט באוכלוסייה של כ-320 מיליון נפש, בטריטוריה של 8.7 מיליון קמ"ר ונמצא במרחק של 10,000 ק"מ ממרכז הסיכסוך הישראלי-ערבי. אין ספק שלא ניתן להשוות, משום בחינה שהיא, את מצב שתי המדינות ואת מערכות השיקולים וסדרי העדיפות של מנהיגיהן. דבר אחד ברור מעבר לכל ספק - מצב הביטחון הלאומי של ארה"ב חרף שגיאות אובמה, טוב 1000 מונים מזה של ישראל. דומה שגם בנושא זה, אובמה אינו מצליח להבין את נתניהו ואת נקודת-המבט שלו.
אובמה עצמו כשל מספר רב של פעמים במדיניותו המזרח תיכונית.

האם היו אלה תוצאות של אי-הבנה, שגיאות חשיבה או אידיאה אוטופית לגבי האופי והתרבות המנחים את ההתנהגות במזרח התיכון - ימים יגידו; העובדות הן עובדות. רק גודלה ועוצמתה של ארה"ב ומרחקה מהאזור, לא הפכו כשלים אלה לאסון לאומי אמריקני. באותו ראיון עצמו, ב"אטלנטיק", הוא מדבר על בעיות קומוניקציה שנוצרו בינו לבין קמרון, ראש-ממשלת בריטניה, בגין התקיפה בלוב (2011) והמשקעים שנותרו אצלו על-רקע המחלוקת. אפשר שבעיות התקשורת של אובמה עם מנהיגים אינן תלויות רק בשותפיו הקרובים ביותר בזירה הבינלאומית, אלא גם באופיו ובהשקפת-עולם בלתי מציאותית שלו על הזירה הבינלאומית?!

לנתניהו אין מי שינהיג עבורו "מאחור" את המלחמה בטרור. לנתניהו יש מאות אלפי ניצולי שואה ובני הדורות ה- 3-1 שלהם שחוו אותה בעקיפין, והוא אינו יכול להתעלם מכך בנטילת סיכונים לאומיים. לנתניהו אין עוצמה מדינית (וטו במועצת הביטחון) שמאפשרת לו לפעול באופן חופשי בכל מקום שיחפוץ בעולם, גם כשהוא גורם נזקים ואבדות גדולות בנפגעים אזרחיים. לנתניהו אין אפשרות לאיים על סוריה לבל תשתמש בנשק כימי מול אזרחים, וברגע המבחן "לברוח" מהמערכה בתירוצים שדופים ולחולל משבר הומני אזורי. לנתניהו, בניגוד לאובמה, אין הזכות והבחירה להסתכן בהסכם גרעין מפוקפק עם אירן, שאין גדול ממנו כפרס למדינה שוחרת טרור הראשית באזור ואין הוא יכול להתייחס בקלות-ראש לאיום הטילים של חיזבאללה.

תשובותיו של אובמה לשאלותיו של גולדברג, כפי שהן משתקפות מהראיון שפורסם, הן עלבון לאינטליגנציה. ברור שלא הייתה לנתניהו כוונה לפגוע באובמה, נשיא המעצמה העולמית הידידותית לישראל. נראה שלפחות חלק מהדברים שאמר לאובמה בפגישותיהם ב-2011 וב-2012, שאליהן מתייחס הראיון, מקורם בהכרה בחשיבות המפגשים עם נשיא ארה"ב מצד אחד, ומצוקה אמיתית שהנשיא אינו קורא נכון את תמונת המזרח התיכון מן הצד האחר. אחרי הכל, אובמה היה אז נשיא כ-5 שנים ונתניהו ציפה כנראה למצוא בבית הלבן ראיית דברים דומה להבנות העבר בין ישראל לארה"ב, ולא להתעלמות מטרידה מן ההיסטוריה הבי-לטרלית והאזורית. נתניהו חי את האזור כפוליטיקאי בכיר עשרות שנים. יש לו חסרונות לא מעטים אבל הוא איננו טיפש.

העלבון של אובמה לא היה במקומו. עמדותיו השיפוטיות כלפי נתניהו אינן הוגנות ובחלקן שגויות לגמרי. גם כיום, בפרוס השנה ה- 8 לכהונתו כנשיא, דומה שהוא עדיין אינו מבין את המזרח התיכון בכללותו ואת הסוגיה הישראלית-ערבית במהותה היסודית ביותר. אולי המסקנה הטובה ביותר שיוכל להותיר בשאלה זו כמורשת לבאים אחריו, היא להציע את שרותיהם לצדדים רק כאשר שני הצדדים גם יחד מבקשים זאת. ההסכמים עם מצרים וירדן מספקים בנקודה זו מעטפת מחשבתית טובה גם לעתיד.