מתחיל להיות חם. הטמפרטורה בחדר אומנם נשארה כשהייתה, אך אגלי הזיעה כבר ניגרים על המצח. חוסר תשומת לב ומתיחות מסוימת הצליחו להוליד מילה פוגעת שנורתה מבן/בת הזוג כחץ ופגעה היישר בלב, במקום הכי כואב שאפשר לדמיין. העלבון והקושי גואים בקרבנו, התגובה החריפה וההגונה מתבשלת בפנים.

בפרשתנו "שמיני" אנו קוראים על כך שבניית המשכן והכשרת שבט לוי, שממלאות את השליחות הלאומית במשכן, הושלמו. במעמד רב-רושם שארך שמונה ימים נחנך המשכן, אך ביום השמיני והאחרון מתרחש אירוע טראגי - נדב ואביהו, בניו הגדולים של אהרון הכהן, פועלים על דעת עצמם ומנסים להקטיר קטורת חדשה על המזבח על-אף שלא צוו ומתים במקום. אהרון בוחר להגיב בצורה אצילית ומיוחדת: "וַיִּדֹּם אַהֲרֹן" [ויקרא י', ג'], הוא לא בוכה ושוקע בעצבות ודיכאון. שתיקתו של אהרון לא הסתכמה בקבלת המאורעות כפי שהם, אלא בהפיכתם לתנופה חיובית של עשייה: "רואה שני בניו מתים ומניח אבלו בעבודת בוראו" [רשב"ם, שם].

בשתיקתו מלמד אותנו אהרון שהאמת לא נמצאת באותו רגע שבו הכל מתנפץ, אלא דווקא ברגע שמגיע שנייה לאחר מכן. הסובלנות, האפשרות להכיל, להבין שאנחנו לא מבינים הכל ושיש דברים שנסתרים מעינינו, מאפשרת לנו להירגע, למנוע את ההתפרצות המיותרת ובענווה מיוחדת לחכות שהעניינים יתבהרו. ואכן לדממה יש שני צדדים: צד פסיבי - שתיקה וחוסר תגובה מתוך הבנה שכנראה פספסנו משהו ואנחנו לא יכולים להתייצב בעמדה שיפוטית, וצד אקטיבי - להוסיף אור וטוב בדיוק מאותה הסיבה שבחרנו לשתוק.

גם אם בן/בת הזוג לא נהג כשורה, לעיתים עלינו להפוך לדוממים, לוותר על העימות המיותר ולהפוך את התקרית הלא נעימה למקפצה.