אני תומך ברמטכ"ל במלוא מאת האחוזים. מי שעומד בראש צה"ל אינו יכול להתנהג אחרת. פרשת החייל היורה בחברון חייבת להתברר במסגרת ההליך החקירתי-משפטי בצבא ולא בכיכר העיר. הוויכוח והעלייהום על הרמטכ"ל אינו נובע מעצם המעשה המיוחס לחייל היורה ותגובת הרמטכ"ל. יש כאן ניסיון להכפיף את צבא לערכים של קבוצות שונות באוכלוסייה שאינן מקבלות בעליל את הערכים של צה"ל ולא את שלטון החוק, כל אימת שאלה מתנגשים בערכיהן הזרות והאינטרסנטיות. במילים פשוטות יותר: ישנו ניסיון ארוך שנים ליצור מצב בו הצבא עובד ששירות קבוצות בעלות נטיות פוליטיות מסוימות והמבקשות להגשים את האידיאולוגיה שלהן באמצעות הפעלת הצבא. היה מי שקרה לקבוצות אלה מיליציות המנסות לקעקע את מעמדו של צה"ל ולמנוע ממנו לפעול לפי החוק או ערכיו. זו אינה דמוקרטיה אלא אנרכיה.
לכאורה המתקפה הנוכחית נגד הרמטכ"ל היא בגלל דבריו והוראותיו ביחס לחייל היורה בחברון. עובדתית זה נכון. מהותית, לא ולא. ההמון או המיליציות השונות הפועלות מחוץ לצבא אינם מרוצים מאכיפת החוק של הצבא ביחס למלחמה במחבלים המרצחים והן ביחס לכל מה שקורה בשטחים. אי-שביעות הרצון מטיפול הרשויות נגד נערי הגבעות, נגד הבנייה הבלתי חוקית, נגד אותן מיליציות הפועלות מטעם עצמן, עצומה. זו הסיבה העיקרית למתקפה נגד הרמטכ"ל, היינו המדיניות הכוללת.
את המסע הזה נגד הרמטכ"ל מובילים פוליטיקאים בכירים, שרים וחברי כנסת, שאינם מצליחים בדרכים דמוקרטיות להשיג את מבוקשם. שר הביטחון יצא להגנת רמטכ"ל. עוד כמה שרים בודדים עשו זאת. מרבית השרים שותקים. ראש ה
ממשלה, מלבד הודעה לתקשורת או התייחסות מאוד קצרה לאירוע ואמירה שהוא סומך על צה"ל, לא יצא ממש מגדרו כדי להגם על הרמטכ"ל. אני סבור שהסוגיה כה חשובה עד כדי שהיה מצופה מראש הממשלה לכנס מסיבת עיתונאים, כשלצדו הרמטכ"ל ושר הביטחון, ובה היה צריך לומר בריש גלי: הרמטכ"ל פועל לפי החוק, לפי הנורמות של צה"ל, לכן אני תומך בו לחלוטין. ראש הממשלה היה צריך לקרוא בקול רם וברור להפסקת המתקפה נגד הרמטכ"ל. אלא שנתניהו כמו נתניהו, קורץ לשותפות הקואליציוניות, וודאי לקהל הזועק ומשמיץ את הרמטכ"ל. איני זוכר מצב שבו רמטכ"ל הותקף בצורה כה בוטה וראש ממשלה לא יצא להגנתו.
בפנינו ניצבת מציאות בה שני כוחות עומדים זה מול זה: מצד אחד הפיקוד העליון של צה"ל, ומאידך יחידות שונות בצבא, בתמיכת מיליציות כאלה ואחרות, המבקשות לקעקע את הנורמות והחוקים של צה"ל. כך כתב פרופ' יגיל לוי במאמרו מלפני כמה ימים: "האירוע(הירי של החייל בחברון, צ.ר.) ממחיש את הפער שנפער בין הפיקוד הבכיר ובין היחידות. הפיקוד הבכיר מנסה לאכוף הוראות פתיחה באש מרוסנות יחסית, מתוך רצון לשמר את מה שקרוי האינתיפאדה השלישית על אש קטנה יחסית, להרוויח זמן עד למהלך מדיני, וודאי למנוע את התרחבות האינתיפאדה ואת קריסת הרשות הפלשתינית. זהו פיקוד מפוכח, שאינו רוצה להיגרר לעימות צבאי. מולו ניצבות יחידות, שתרבותן, הגיון פעולתן והמוטיבציה שלהן שונים. הרי אי-אפשר להסביר בצורה אחרת, כיצד ההוצאה להורג מתרחשת בנוכחות מפקדים.
בצבא שכבר מבוסס על גיוס התנדבותי בחלקו ולא עוד גיוס חובה, לחיילים יש כושר מיקוח אל מול הפיקוד הבכיר, בגיבוי משפחותיהם ותומכיהם הפוליטיים, ובמקרה הזה גם בסיוע רשתות הכוח של הציונות הדתית". הוויכוח, אם כן, בין הדרג העליון בצבא לבין מפקדים זוטרים המונעים על-ידי פוליטיקאים, הוא אסון. החיבור בין אותם מפקדים המושפעים על-ידי גורמים פוליטיים, וחבירתם אל אותן מיליציות פרטיות, הוא סממן לאנרכיה.
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
