התקדים שקבע בג"ץ יאפשר גם לגורמים אורתודוכסיים אחרים לערוך גיורים - וזה מה שבאמת מפחיד את החרדים. הרי הרבנות הראשית כשלעצמה מעניינת אותם כקליפת השום. הם לא משתמשים בשירותיה, הם לא מקבלים את מרותה, הם לא נשמעים לפסקיה. מבחינתם, הרבנות הראשית היא רק כלי להשליט את תפיסות עולמם הקיצוניות על כלל הציבור היהודי בישראל.

כדי להשיג מטרה זו, המליכו החרדים בעשורים האחרונים רבנים ראשיים - בעיקר אשכנזיים, וכיום גם הספרדי - הרחוקים מאוד מלהימנות במידה כלשהי על גדולי הדור. ראיתי לאחרונה הגדרה מצוינת: הרבנות הראשית הפכה להיות נחלתם של רבנים קרייריסטיים. תלמידי חכמים אמיתיים, פוסקים אמיצים, מנהיגים נחושים - אלו כלל לא מנסים להיבחר למשרות החשובות, או מנסים ונכשלים. ומי שרחמנא ליצלן מציג גישה מקלה, מי שחושב שתפקידו לקרב ולאחד - מיד מתויג כ"נאו-רפורמי" ואף גרוע מזה.

אותו מצב קיים בבתי הדין הרבניים, המופקדים בין היתר על הגיור. דיינים שמחפשים פתרונות יצירתיים, חוטפים קיתונות של ביקורת גסה ובוטה, כפי שרק המגזר החרדי יודע לייצר (תוך התעלמות מוחלטת מאיסור הלבנת פנים ברבים). מי שמציע - על בסיס פסיקה קודמת של גדולי ישראל - להקל בגיור, מוצא את עצמו כמעט מנודה. התפיסה היא: אנחנו ורק אנחנו.

זה מה שמוביל להיסטריה. כעת, "עלול" הגיור ליפול לידיהם של רבנים מאירי פנים, שמסתכלים עליו במבט לאומי רחב ולא במבט הלכתי צר. וחובה להדגיש: בג"ץ התיר רק לרבנים קהילות מוכרות לערוך גיור. זה אומר, שלא כל שלושה רבנים יוכלו להקים בית דין ולקבוע מיהו יהודי. אבל מבחינת החרדים, מה שמותר לבית דינו של הרב קרליץ - אסור לבית דינו של הרב דוד סתיו, ראש רבני צהר.

החרדים רוצים שכל מתגייר יתחייב לשמור תורה ומצוות במלואן. זו אכן הדרישה ההלכתית המקורית. אבל לאורך הדורות נמצאו גישות אחרות, וגדולתה של ההלכה הוא ביכולתה להתאים את עצמה - בתוך מסגרותיה - למציאות המשתנה. בישראל של 2016 יש רבים-רבים שמוצאם יהודי, שעלו ארצה, משרתים בצה"ל, נפצעים בפיגועים, שכל הווייתם היא ישראלית ויהודית - וכעת רצונם להיות יהודים גם באופן רשמי. הם לא רוצים לשקר ולא רוצים למסור הצהרה שלא יעמדו מאחוריה. אם נקצין את הגישה החרדית, נגיע למסקנה שהללו מעדיפים שקרנים על פני דוברי אמת.

את החרדים כל זה לא מעניין. הם ממילא לא יתחתנו עם גרים, השירות בצה"ל הוא כמובן לא קנה מידה מבחינתם, ההשתלבות בחברה היא מוקצה מחמת מיאוס. התוצאה היא אותן קנאות ועקשנות: או בדרך שלנו - או בכלל לא. זה מה שמביא להתקפות הגסות על בית המשפט, שרק גורמות לחלקים ניכרים בציבור להתרחק עוד יותר מהחרדים. במקום להסביר בניחותא את עמדתם, בוחרים החרדים ומנהיגיהם באלימות מילולית, כמו זו שהם רגילים לה ביחסיהם הפנימיים; תקראו פעם קצת פשקווילים במאה שערים, וקרוב לוודאי שלא תאמינו באיזו לשון משתמשים שם.

החרדים לא תופסים, שכך הם יורים לעצמם ברגל - בדיוק כמו עם נשות הכותל: הסירוב להגיע לפשרה כלשהי, אילץ את הממשלה לתת להן הרבה יותר. זה גם מה שעלול לקרות להם כעת, עם הגיור הרפורמי והגיור הקונסרבטיבי - שהם באמת הרסניים - שעודם תלויים ועומדים בפני בג"ץ. הסירוב החרדי לקבל את מתווה ועדת נאמן, יוביל לכך שביהמ"ש העליון יכיר גם בגיורים אחרים. מבחינה משפטית, דומה שאין לבית המשפט כל דרך אחרת.

זה מוביל אותנו לעוד נקודה חשובה מאוד בנושא הגיור. העתירה הראשונה בה הכריע אתמול בג"ץ, הוגשה בשנת 2006. כפי שאומרים מרים נאור ואליקים רובינשטיין, השופטים המתינו עשור שלם כדי שהמחוקק יוכל להסדיר את הסוגיה. המפלגות החרדיות היו שותפות לקואליציה בשמונה מתוך עשר השנים הללו; ש"ס החזיקה את תיק הפנים במשך חמש שנים, ואת תיק הדתות - במשך שמונה שנים. אז למה הם לא עשו כלום? למה הם לא פתרו את הבעיה?

התשובה היא, שהחרדים רוצים שהרבנות - בעבר מעוז הציונות וכיום שטח חרדי כבוש - תהיה השליטה היחידה, משום שדרכה הם משתלטים על חיי הציבור כולו. במילים אחרות: התפיסה שלהם דומה לזו של הצאר ניקולאי השני. אולי כדאי להם ללמוד להיכן הובילה התפיסה הזאת את בית רומנוב.