שפל של ביבים

התוכנית של אילנה דיין אף פעם לא הייתה אהובה עלי. כמעט ולא צפיתי בה, בגלל שהיא הייתה טבולה, בעיני הלא-אוביקטיביות, בהרבה מרכיבים של פלצנות. היא אף פעם לא נראתה לגמרי נטולת-אינטרסים פוליטיים. קריצה בלתי נסבלת לעבר זרם מדיני מסוים הייתה תמיד מן התכונות הבולטות שלה.

אי-אפשר היה להחמיץ את נטיית הלב של מפיקיה. ה"עובדות" היו ערוכות, לא אחת, באופן מאוד מגמתי. ממרום מושבה, אילנה דיין ידעה תמיד לשחק עם העובדות. אבל כשצפיתי ב"תחקיר" על רחבעם זאבי (גנדי) הרגשתי ממש בחילה. הבולשביזם של מחנה השמאל הסהרורי פשוט ירד לשפל שעוד לא היה כמותו.

בעבר, לא מעט אנשים נפגעו מהתחקירים שאילנה דיין קיימה. רק בודדים ניסו את כוחם בבתי המשפט. הרוב המכריע אסף את השברים וביקש להמשיך הלאה. כל הניסיונות לתבוע את אלופת המניפולציות בגין לשון הרע, ככל שאני זוכר, נדחו בידי בתי המשפט. אלה התייצבו תמיד לצידה של מי שידעה ללטף להם את האגו בהרבה נאמנות עיוורת.

בפרשה האחרונה, לפי שעה, של הקצין שהושמץ על-ידה, ללא רחם, בגלל מעורבותו, כביכול, בהריגתה של נערה פלשתינית, טרח בית המשפט העליון לחדש מושג לא-משפטי בעליל. הוא קבע שבדבריה של אילנה דיין הייתה "אמת לשעתה", ושלכן גם אם התברר, בדיעבד, בעקבות הזיכוי של הקצין המושמץ, שלא היה בדבריה אמת, בשעתו, אין לבוא עימה חשבון. התרגיל המשפטי הזה נראה מגושם לצופה מן הצד כבר אז - אבל פגיעתו בפועל הייתה קשה שבעתיים שכן הוא נתן בידי אילנה דיין "כרטיס פתוח" להשמיץ באין מפגיע כאוות נפשה.

כעת, לקראת פרסום ה"תחקיר" של מערכת "עובדה" אודות רחבעם זאבי (גנדי), שבתי, אפוא, לקרוא כמה מן ההתבטאויות שנשמעו בזמנו בעקבות מה שקבעו השופטים בדיון הנוסף, לא פה-אחד, בעניינה של התביעה של הקצין כנגד אילנה דיין. אחת מהן, של חנוך מרמרי, מי שהיה אז העורך של "העין השביעית", משכה את תשומת ליבי. נאמר שם, בין השאר, כך: "עבירות לשון הרע מתרבות, מתחדדות ונעשות אכזריות מאי-פעם, המשמיצים חמקמקים, הקוד האתי העיתונאי מתפורר, האחריות המקצועית נשחקת, המניע לפרסום כבר אינו טובת הציבור, אלא הפצת סמי ריגוש מילוליים וחזותיים מעוררי השתאות, תדהמה, חרדה ודכדוך, ומחוללי תנועה ויראלית...".

אשתו של רחבעם זאבי ביקשה למנוע את פרסום ה"תחקיר" - לשווא. בתי המשפט אף פעם לא יפסקו לטובתו של מי שעומד להיות מושמץ על לא עוול בכפו. הם תמיד יציעו לו להגיש תביעה בגין לשון הרע לאחר פרסום הדברים - אולם אלה דברי הבל של מערכת אטומה לזכויותיו של היחיד.

את העוול שנגרם כתוצאה מן הפרסום השקרי אי-אפשר למחוק גם אם כמה שנים לאחר מכן בית המשפט פוסק לטובת הנפגע מן ההשמצות. ובכלל, מי יכול להתמודד עם מערכת משומנת העומדת להגנתה של "תוכנית תחקירים" כגון זו שמגישה חביבת המערכת המשפטית? ולמי בכלל יש כסף וכוח נפשי להתמודדות ארוכת שנים עם עוולות "עובדתיות"? וכלום יש למישהו ביטחון שבפעם הבאה לא ימצאו בבית המשפט העליון דחליל משפטי חדש?

אילנה דיין יכולה, אפוא, להיות רגועה. מאומה לא יקרה לה. תמיד יימצאו ל"תחקיריה" מליצי יושר כמו יעל דיין ורבקה מיכאלי או כמו טוביה אושרי.

גנדי נרצח בידי מחבלים לפני כחמש-עשרה שנים בעת ששימש שר בממשלה - ועתה יש ל"מחנה" של אילנה דיין עניין בפגיעה במורשתו בעזרת "עדויות" הזויות על אירועים שהתרחשו, כביכול, לפני למעלה מחמישים שנים.

הכרתי את אלוף (במיל.) רחבעם זאבי. הערכתי אותו - ואת פועלו לפני הקמת המדינה ולאחר הקמתה. חברתי אליו פוליטית. אהבתו לארץ ישראל הייתה ממש ארוטית. הוא הקים את המוזאון הנפלא לתולדות ארץ ישראל בתל אביב שהפך לאבן שואבת לאלפים. עיריית תל אביב סירבה לקרוא למוזאון על-שמו. היא גם לא הנציחה אותו, למיטב ידיעתי, בכל דרך אחרת. הוא לא זכה במה שכל תגרן של מילים, מהמחנה הנכון, כמובן, זוכה לו ביד נדיבה.

חבל שהתדרדרותה המוסרית של מחוללת "עובדה" הגיעה לשפל של ביבים.