אריה אבנרי הלך לבלי שוב. מרעייתו, מבניו, מנכדיו, מאחיו ומחבריו. אריה נפטר והוא בן 79, אך רוחו נותרה איתנו. אריה היה חבר. איש סוד ואח גדול. מוסד ומותג עצמאי, שתוצאות מאבקיו טבועות, בין היתר, בשורה של ספרים ותחקירים שכתב, חוקים, פסקי דין, החלטות ממשלה ודוחות
מבקר המדינה.
אריה היה איש חרוץ, נועז, יעיל, שקדן. בזכות כישוריו ויכולותיו, הוא הטביע חותם במערכת הציבורית ובמערכת התקשורתית בישראל. נמנה עם הראשונים - עוד בתקופה שיצאו לאור עיתונים מפלגתיים, שהבין את הצורך בעיתונות לוחמת. בעבודתו הוא קידש מלחמה בעיקר בבכירים שסטו מדרך הישר, וגם בכלי תקשורת שנתנו להם חסות. מחמת זאת הוא נרדף ושילם מחיר יקר.
אריה נודע כסופר וכעיתונאי-חוקר. נוקשה וחזק. אולם מי שהכירו היטב ידע: בתוכו פנימה היה איש רך. אוהב אדם. קשוב לזולת ובעיקר לחסרי ישע. אריה ידע לנהל מאבקים מתמשכים וזכה לנצח במרביתם. אך הוא ידע גם ידע לעצור את מכונת הקרב ולגלות חמלה כלפי איש שתש כוחו או שלקה במחלה קשה. כך היה בשנה האחרונה עם שר בכיר לשעבר; וכך אירע גם עם ראש עיר לשעבר.
אריה היה איש פורץ דרך. עיתונאי-לוחם במשך כחמישה עשורים. בלי הפסקות ובלא חופשות. במשך כשלושה עשורים פעל במסגרת
ידיעות אחרונות. לאחר מכן במסגרת תנועת אמיתי, שאותה ייסד. בהמשך בתנועת אומ"ץ שאותה יזם והקים. אריה היה אקטיביסט בנשמתו ובפועלו, שידע לחבר בין אנשים ולרתום אותם לעבודת צוות ולמאבק משותף. עד יומו האחרון תרם את זמנו ומרצו למפעל חייו: תנועת אומ"ץ. גם ממיטת חוליו במחלקה לטיפול נמרץ, הוא המשיך לכתוב בניסיונו להשפיע ולתקן.
אריה היה לדידי בעיקר חבר קרוב, כאח לי. זכיתי להכירו במאבקו נגד הגביר. אז ניצת הקשר בינינו. ומאז, במשך כשלושה עשורים, נקשרה נפשנו. אהבתי אותו. חלקנו ערכים משותפים. קיימנו שיחות כמעט יום-יום. בתקופות מסוימות - פעמים רבות ביום. זכיתי לנהל עמו מאבקים גדולים שהובילו לתמורות גדולות במדינה, ולעיתים נקלענו לחילוקי דעות ומצאנו עצמנו נאבקים משני צידי המתרס. עם זאת, תמיד הופתעתי מחדש מחושיו המופלאים ומנאמנותו לחבריו הקרובים.
אריה ידע להבחין בין אמת לשקר. בין דברי שבח והערכה לבין דברי חלקות וחנופה. הוא זכה להערכה ולתמיכה רחבה ועצומה נוכח פועלו והישגיו ותרומתו לחברה, אך במקביל קמו עליו יריבים ומתנגדים רבים. אריה ניחן בהומור ציני וידע להבחין בין אוהב לבין רודף. הוא הבין את מצבו. בחודשים האחרונים הבחין במלאך המוות שסירב לעוזבו. פעמים רבות צחקנו יחד, על-כך שבבוא יומו - יצעדו אחר ארונו גם רבים שיבואו לוודא שאכן הוא נטמן עמוק-עמוק באדמה. היום הזה הגיע. וכך יהא, יש להניח, גם גורלי.
אריה הותיר אחריו מורשת קרב מפוארת שעיקרה ותכליתה מאבק למען חברה טובה וצודקת יותר. הוא גידל וטיפח עשרות עיתונאים כדי שילכו בדרכו. לרבים אחרים פירגן כשהעניק להם אותות מטעמה של אומ"ץ. אריה פעל ללא מורא מאיש נגד כוחות גדולים וחזקים, אך השכיל לפנות חלק ניכר מזמנו לעזרה לזולת - לאנשים שמוסדות התעמרו בהם, או לאלה שהגורל התאכזר אליהם. עכשיו הוא יחסר לרבים.
אריה כרע ונדם, אבל רוחו תחיה לעד. תהא נשמתו צרורה בצרור החיים.
שלום לך לוחם, ניפגש בהמשך.
