הספר "בית יעקוביאן" נמצא בראש רשימת רבי המכר של סטימצקי, צומת ספרים והחנויות הפרטיות. על כריכתו נאמר שהוא "הרומן הנמכר ביותר בעולם בשפה הערבית". ואני חושב שהוא ספר לא טוב.
במצוות ידידים קראתי את הספר ונחלקו הדיעות לגבי ערכו. נדמה לי שהיה רוב גדול שהסכים ש"זה לא ספרות". אז מה זה כן? הגדירה אותו אחת המשתתפות "כתבה עתונאית, שנמרחה על פני 240 עמודים".
אז איך זה רב מכר? מסתבר, שהעדר הישראלי רץ אחרי הסנסנציה. ספר מצרי תורגם לעברית והוא פופולרי - אז צריך לקרוא. לא חשוב אם יש בו גיבורים בשר ודם, אם יש בו עקרונות אמנותיים ואם יש בו ערך ספרותי. לדעתי, בספר הזה אין אנשים חיים, אלא דמויות קרטון. אולי אפשר, אפילו, להגדיר את הגיבורים כקריטורות של גיבורי סיפור.
הסופר רוצה לתאר את השחיתות במצרים, את השוחד, שלוקחים אנשי משטרה, ואיך חברי הפרלמנט ובעלי פרוטקציה מנצלים את הקשרים הללו לטובת עסקיהם הפרטיים. דברים כאלה אנחנו קוראים - לשמחתי לא כל כך הרבה - גם בעיתונות שלנו. זה תקשורת, לא ספרות. אבל עלאא אל-אסוואני שכח שלסיפור יש כללים וצריכות להיות שם דמויות אנושיות. כאלה לא נמצאו בספר. הוא אולי רופא שיניים מצויין ואולי יודע להעלות על הכתב את תסכוליו מן העוני והשחיתות בעירו,מאלימות המשטרה ומן הזנות של נשים עניות לגברים עשירים. אבל עדיין זאת לא ספרות.
הרדיפה של הקוראים אחרי "בית יעקוביאן" הזכירה לי את שרת התרבות והספורט,
מירי רגב. היא נלחמת למען עדה, למען מוצא ולא למען רמה אמנותית. הספר הזה הוא דוגמה מצויינת לתיאור מצב של אמנות מטעם, לא אמנות אמיתית. הספר אומנם כרוך, כתוב שוטף ומספר סיפורים, אבל איננו ספרות.
כאשר חיפשתי מידע על בית יעקוביאן, גיליתי שבישראל היה יעקוביאן אחר - מרגל מצרי, שנתפס בארץ.
הפרשה התפוצצה עם מעצרו בדצמבר 1963 של תושב אשקלון, עולה מברזיל בשם יצחק (זכי) קוצ'וק. התברר כי שמו המקורי היה קבורק יעקוביאן, מצרי ממוצא ארמני, שהוחדר לישראל שנתיים קודם לכן על-ידי המודיעין המצרי, אשר התאים לו זהות שאולה של יהודי. הוא הועמד לדין על ריגול ונדון לשמונה עשרה שנות מאסר. שנתיים לאחר מכן, במרס 1966, שוחרר במסגרת חילופי אסירים - שלושה מצרים נמסרו תמורת שחרורם של שלושה ישראלים, שעברו בטעות את הגבול לרצועת עזה.
פעם היו מחירים אחרים. אבל זה לא שייך לספר...
עניין של אמון אני מקבל הרבה דוא"לים. כאשר אני מקבל אחד עם תמונת פוטושופ ונלווה אליה הכיתוב: "לא יאומן!", אני באמת לא מאמין.
מה שקובע הוא מה שהרבנים, המקבלים משכורתם מקופת המדינה, קובעים
