סרוגי הכיפות - אחרוני האידיאליסטים

חג העצמאות, שזה עתה חלף, עבר לו, הציב על מרכז במה של האתוס הציוני קבוצה - שבעבר הרחוק - נלחמה על עצם זכאותה, בכלל, להשתייך - כגורם שולי ובלתי נחשב - לשיח של "הצברים המסוקסים", מבית-מדרשם של הקיבוצים והמושבים החילוניים שנמנו על מה שהיה קרוי, בזמנו, "ההתיישבות העובדת". קבוצה זו, בוודאי לא חלמה - אי-פעם, בחלומותיה הפרועים ביותר - כי היא תהפוך להיות, נושאת הדגל המרכזית של האתוס הדוגל באהבת מולדת, חסרת פשרות ובקצרה - להיות מי שמניפה אל-על את הנס של הנרטיב הציוני, במיטבו.

סרוגי הכיפות, למיניהם ולמחנותיהם השונים - בין אם אלה בוגרי בתי-הספר התיכוניים הדתיים והישיבות התיכוניות, שהתברגנו וחיים חיי נוחות, בערים הגדולות; בין אם אלה בוגרי בתי-הספר התיכוניים הדתיים והישיבות התיכוניות, שהמשיכו במסלול ה"הסדר", בשילוב שירות צבאי ולימודי המשך בישיבות גבוהות; בין אם אלה בוגרי בתי-הספר התיכוניים הדתיים והישיבות תיכונית "שנתחרדו" והמשיכו לימודיהם ב"ישיבות שחורות", שהאתוס והנרטיב הציוני, זר להם וסופם הפכו לחרד"לים, חובשי קסדות סרוגות, המכסות כל חלקה פנויה על ראשם; בין אם אלה בוגרי בתי-הספר התיכוניים הדתיים והישיבות התיכוניות שהמשיכו, מיד עם סיום לימודיהם, במסלול של התנחלות בשטחי יהודה, שומרון וחבל עזה ובין אם מדובר, בעירוב של מי שהינם, קצתם מזה וקצתם מזה, הרימו דגל ההגשמה הציונית שנשמט מידי אנשי "התיישבות העובדת" בדרכם לכבוש מעלה ההר, אימצו אותו אל לוח ליבם, כחלק בלתי נפרד מהם ובשילוב - בלתי ניתן להפרדה - של אהבת מולדת ומימוש הבטחה אלוקית, הפכו אותו לשלהם.

מכאן ואילך, נדד ועבר הנס והנרטיב הציוני, ממחזיקיו, בעבר, החיים, גם כיום, על אדמות דגניה וכנרת אל המחזיקים בו - כיום - והמתגוררים, בסמוך למאות אלפי פלשתינים, בשטח הרי השומרון ומישוריה ומהמתגוררים, גם כיום, בשדמות בית-אלפא ונהלל, למתגוררים - כיום - בהתנחלויות, באריאל, בעופרה, ביתר עילית או בשערי תקווה.

אתה רואה אותם בולטים, בצורה משמעותית, בין החיילים והחיילות המצטיינים, שקיבלו אות הצטיינות בבית-הנשיא, בין בציציותיהם המתבדרות ברוח ובין בכיסויי הראש, הנחבשים, תחת לכומתה הצה"לית; הם, בולטים, בהופעתם הדתית-חרדית, בארגוני הסיוע לנפגעי אסון, כשחשים הם לעזרה, בפיגוע זה או אחר והם נבדלים מהרוב החילוני, באירועי ההתנדבות למען המדינה ובענייני חסד, המצריכים ומזקיקים, הקרבת חיי נינוחות פרטיים.

ייכתבו דברים - ברורות ומפורשות. כותב שורות אלה, אינו אוהד יחס חלק מסרוגי כיפות אלה, למגזר הערבי, החי במדינת-ישראל ולפלשתינים, החיים בשטחי יהודה ושומרון, כמו-גם סולד הוא מעקירת עצי זית של פלשתינים, כאמצעי הרתעה עתידיים או כאמצעי ענישה, למעשים נפשעים, שביצעו הם, בעבר. כותב שורות אלה סובר, כי כיבוד הזר והחלש, מונע ענישה שכזו, כלפי המגזר הערבי, בכלל וכלפי הפלשתינים, בפרט.

לא ניתן להתעלם מכך, שבמקומות בהם קיימת הקרבה אישית, ויתור על נוחות ותרומה לרווחת הכלל, שם - שם תמצא סרוגי כיפות אלה, איש איש לדגלו, איש איש למחנהו - בשורת המתנדבים - ובשורה הראשונה, כמובן.

עם זאת, שעה ששוקלים אנו הזרות וההתנכרות, הכמעט מוחלטת, לאתוס ולנרטיב הציוני, של המוגדרים "יאפים תל אביבים ואנשי שמאל", יחד עם האמפטיה והסימפטיה שמפגינים אנשי מגדר שמאל אלה, כלפי "אחיהם הפלשתינים", ביצירת מעין "חבילה כוללת אחת", בהשוואה לקוקטיל הנגדי של סרוגי הכיפות ואנשי ההתנחלויות, שחלק מהם - בדרך כלל, הקיצוני ביותר, בשוליים שאינו רוב מניינה של ההתיישבות ביהודה ושומרון - מגלה שנאה - ואפילו שנאה תהומית - למגזר הערבי ולפלשתינים, יחד עם אהבת המולדת של אנשי ההתנחלויות ואנשי מגדר ימין אלה, הנושאים דגל האתוס והנרטיב הציוני, באהבה ובנכונות, בלתי מוגבלת, לנתינה למולדת ולאזרחי המדינה, ללא ציפייה לגמול כספי או כל גמול שווה-כסף אחר, ממי האמון על נתינה שכזו, במדינה, בסוג של יצירה מעין "חבילה כוללת אחת", מעדיף אני - ללא שום ספיק ספיקא - תפיסת אנשי מחנה הימין, על פני תפיסת אנשי מחנה השמאל.

המונח "אידיאליזם", מוגדר - מבחינת הגדרה מילונית ואנציקלופדית - כשם כולל לזרמים בפילוסופיה המייחסים חשיבות עליונה לרוחניות, שפה ונפש אל מול החומר. על-פי התפיסה האידאליסטית, למחשבה, או ליתר דיוק, לתבונה, תפקיד מרכזי בעיצוב העולם, כאשר המחשבה והיקום מקיימים או יוצרים, זה קיומו של זה. גישה זו מנוגדת למטריאליזם ושונה מהדואליזם. בעולם היאפי התל אביבי אין כל מקום שהוא לעליונית רוחנית של המדינה, על בסיסם של האתוס והנרטיב הציוני. קל יותר לאנשי העולם היאפי להזדהות עם "אחיהם הפלשתינים המדוכאים", בידי השלטון הציוני, מאשר להיות חלק מהנרטיב והאתוס הציוני.

מתברר ומסתבר, כי מציאות דברים שהולידה מה שקרוי "מיתוס הגבורה של רס"ן רועי קליין ז"ל", יכולה הייתה לצמוח, אך ורק במחנה הימין, המחנך להקרבת היחיד עצמו, למען הכלל, ולא במחנה השמאל של ימינו אנו, המקדש האינדיבידואליזם וההנאה העצמית הפרטית, תוך התעלמות, כמעט מוחלטת, מאינטרס הכלל, במקרה של התנגשות בין האינטרס הפראי - לזה, הציבורי. נזכיר - בקצרה - פרטי האירוע בעניינו של רס"ן רועי קליין ז"ל.

רס"ן רועי קליין שימש כמפקד פלוגה ביחידת אגוז, כאשר במסגרת זו, קיבל - בשנת 2001 - קיבל ציון לשבח מאלוף פיקוד המרכז על תפקודו במארב ליד שכם שבו הרג הכוח שבפיקודו חמישה מחבלים פלשתינים. לאחר מכן מונה לתפקיד סמג"ד 51 של חטיבת גולני. בתפקיד זה לחם קליין במלחמת לבנון השנייה. במהלך הקרב בבינת ג'בייל נזרק רימון יד לעבר הכוח שעליו פיקד. קליין זינק על הרימון, עצר בגופו את הפיצוץ ונהרג. במעשהו הציל את חיי יתר החיילים ששהו בסמוך. חייליו סיפרו כי בעודו גוסס מפצעיו, דיווח בקשר על מותו‏, זעק "שמע ישראל" ומסר לסרן איתמר כץ, שלקח הפיקוד על הכוח מכשיר הקשר המוצפן ("ורד הרים") שברשותו‏. בעקבות מעשיו הוענק לו - באמצעות אביו ואלמנתו, יבדל"א - עיטור העוז.