אני סבור שאני האדם הכי רציונלי בעולם. אני מקבל את החלטותיי בצורה שקולה, נותן לרגש מקום מזערי בחיי, אני מתוכנן ולא ספונטאני. אך אם זה נכון, איך ניתן להסביר שמרבית ההחלטות המכריעות בחיי התקבלו בצורה ספונטאנית ולא רציונאלית, על-פי רגש ואינטואיציה, בניגוד גמור לכל הגיון? איך הגורל היתל בי ובחר לחיי מסלול שונה מאשר התוויתי. האדם מתכנן ואלוהים מצחקק, אומר הפתגם. האירוע המכונן בילדותי במצרים היה שריפת קהיר על-ידי השבאב, חוליגנים צמאי דם והרס, ששרפו את מרכז העיר והרבעים האירופים, וכמעט שרפו את ביתי ואותנו חיים.
אירוע זה עמד בניגוד גמור לילדות השקטה שאפיינה את שנותיי הראשונות. אבי הסיק את המסקנות שאין לנו מה לחפש במדינה ערבית ומתוך ציונות עלה ארצה, גם זה בניגוד להגיון כי על-פי בחירה רציונלית הוא היה צריך להגר לברזיל כפי שהגרה רוב משפחתנו, אל סיר הבשר, בלי מלחמות, טרור ואינתיפאדות. בישראל כשהייתי בכיתה ז' שוב התערב הגורל ובניגוד לכל הגיון נדרשתי להפסיק את לימודי העיוניים וללמוד מסגרות על-מנת להפוך לחוטב עצים ושואב מים אליבא דמדיניות הגזענית של שלטון מפא"י כלפי המזרחים או מי שהם חשבו שמתאימים להיות רק מסגרים, נגרים ומשרתים. הילד בן ה-11 נלחם בידיים חשופות נגד משרד החינוך, הנהלת בית הספר, המורים והתלמידים, ובגיבוי ההורים לא שיתף פעולה, נשאר בבית, השלים את הלימודים באופן עצמאי וכעבור שנתיים עבר לבית ספר התיכון שם היה הראשון בכיתה.
ב-5.6.1967 החלטתי בניגוד לכל הגיון ועל-פי רגש הנאמנות ושותפות הגורל עם המדינה לא לנסוע לשוויץ השלווה שם הייתה לי משרה בחברת השעונים אומגה כאשר בארץ לא הצלחתי למצוא עבודה במקצוע. דווקא בעת משבר כה חריף, כאשר הילכו תסריטי אימים של חורבן המדינה, החלטתי להישאר בישראל למרות שלא היו צריכים אותי בצבא ואפשרו לי לעזוב את הארץ. "כמו הרצל" שעמד על המרפסת בבזל שבשוויץ וראה בעיני רוחו את העם היהודי נוהר על ישראל, בסמוך לשטיח הקיר בספריה של אבי המתאר את המעמד עמדתי במרפסת באותו היום וראיתי כיצד הספינה שבה הייתי אמור להפליג לשוויץ בכיוון ההפוך לחזונו של הרצל לא לבזל כי אם לביין הקרובה עוזבת את נמל חיפה, האוניה האחרונה שעזבה לפני פרוץ המלחמה. וכתגמול להחלטה האמיצה והציונית קיבלתי מלגה מלאה ללימודי תואר שני באינסאד בצרפת, חזרתי ארצה, מצאתי עבודות מעולות וסוף-סוף זכיתי להתערות סופית בישראל.
ומה רציונלי בהתאהבות של רותי ושלי ממבט ראשון, ההחלטה להינשא שהתקבלה תוך שלושה שבועות והנישואין תוך שלושה חודשים? אחרי שבצורה רציונלית ניתקתי את הקשרים עם כל החברות הקודמות שלי כי הרגשתי שזה לא זה. האינטואיציה הביאה לאושר גדול כאשר השכל הישר רק הגדיל את הבדידות והתסכול. ושוב האינטואיציה התגברה על השכל הישר כשהחלטתי לחזור לחיפה אחרי שהיה לנו טוב בתל אביב, הייתה לנו דירה, עבודות טובות, אבל בדיעבד היה לנו אושר וכיף בחיפה מאז ועד עצם היום הזה. גם בעבודה קיבלתי החלטה לא רציונלית להתפטר כשהנשיא רצה למנות מעלי בוס שהיה חבר שלו וכבר נכשל קודם באותו התפקיד, החלטה שלמזלי לא התממשה ובסוף כל העניין הסתדר. ושנים אחר כך קיבלתי שוב החלטה לא רציונלית להתפטר הפעם משיקולים אתיים, כשהייתה לי משרה בכירה ביותר, משכורת גבוהה, מניות למכביר, יציאת מצרים השנייה מסיר הבשר אל המדבר. וגם כאן הייתה זאת החלטה ששינתה את חיי לטובה, כי אם הייתי נשאר הייתי עלול להגיע לבית הסוהר או לעולם הבא ובכל מקרה לאיבוד המצפון האתי. וכשהצלחתי מאוד כעצמאי החלטתי להשקיע כמעט את כל חסכונותיי במניות של חברה שיעצתי לה - חברה שנמכרה בהונאה אתית לחברה שבה עבדו חברי הטובים ביותר, כאשר המניות איבדו תשעים אחוז מערכן ונשארתי חסר כל. איך אדם כה רציונלי קיבל החלטה כל כך אינטואיטיבית בהאמינו שהמניות האלה יהיו שוות תוך זמן קצר פי עשרה כי לחברה היה פוטנציאל ענק, כאשר דווקא בגלל זה בוצע תרגיל העוקץ כך שמי שיהנה תהיה דווקא החברה הרוכשת ולא בעלי המניות הקטנים. ובניגוד לכל הגיון תוך כמה חודשים החלטתי לצאת מהמיצר ולבנות עסקים בפריז אליה נסעתי מדי חודש, החלטה שהיוותה תפנית מכריעה שבעקבותיה התבססתי מבחינה כלכלית פי כמה. כל עכבה לטובה, ומה שלא הורג אותך מחשל אותך, אומר הפתגם.
וכאשר לא הצלחתי במאמצי להילחם כנגד פוסידון ומפלצות הים שלו וישבתי לי בגינת ביתי בקוראי את האודיסיאה נחה עלי המוזה, בצורה מאוד לא רציונלית, וציוותה עלי לכתוב ביום אחד סינופסיס בן 60 עמודים של מחזה, היצירה הראשונה שכתבתי מעודי, שבעקבותיה כתבתי עוד ח"י יצירות - תזה לדוקטורט באתיקה עסקית, ספרים אקדמיים בעברית, אנגלית וצרפתית, רומן, עיבוד לבמה, ספר גאוגרפיה, אוטוביוגרפיה, ספרי ילדים, וספרים בנושאים עיוניים וכלליים. מעולם לא חשבתי שאכתוב אי-פעם ולו ספר אחד, שאקבל דוקטורט בהצטיינות אחרי שבקושי סיימתי את לימודי התואר הראשון, שייעלם ממני באורח פלא פחד הקהל, ואהפוך לנואם מבריק ומבוקש בפורומים רבים בארץ ובחו"ל, שאלמד אלפי סטודנטים ואקבל את תואר המרצה המצטיין ביותר באוניברסיטה. וכל זה נובע מתופעה לא רציונלית של מוזה, תחושה סוריאליסטית של כוח עליון שבזרם התודעה משתלט על ידיך ומצווה לך לכתוב כאשר כל דמות בוחרת מה יהיה גורלה, לא אני כתבתי את המחזה אלא המוזה שהשתלטה עלי השתלטות ידידותית. רוב הנושאים האלה נסקרים בספר זה ובספרים ומאמרים אחרים שלי, והמוזר מכולם הוא כיצד אישה משונה הלבושה כולה לבן ביקשה מאשתי לדבר אתי כדי לאמר לי כי אני צאצא מהאנוסים בפורטוגל, למרות שלא הכירה אותי כלל ושמעולם לא שיערתי שאני צאצא של אנוסים. ובעקבות זאת ביקרתי בקוריה, גיליתי את בית הכנסת גם כן בצורה מאוד לא רציונאלית, והתברר שהיא צדקה כי כל יהודי קוריה עברו לפורטוגל ושם הוכרחו להתנצר בלי לקבל אופציה לעזוב את המדינה. וכל ההקדמה הארוכה הזאת בשביל להגיע להחלטה שלי ללמוד גרמנית...
כל שפה שאני לומד יש מאחוריה סיפור. בפרקים קודמים סיפרתי מדוע למדתי יידיש, ערבית, רוסית או יוונית אך הסיפור המוזר ביותר הוא מדוע החלטתי ללמוד גרמנית. על פניו כפי שאני כותב באוטוביוגרפיה בחלק מהפרק על גרמנית שלהלן הלטתי ללמוד את השפה בגלל העושר התרבותי הרב של הספרות, המחזאות והשירה הגרמנית. רציתי ללמוד את השפה קודם כל בגלל הקלסיקונים, על-מנת שאוכל לקרוא את גתה במקור ואכן בתום לימוד מאומץ של שנתיים באוניברסיטה העברית (ללא שום קשר ללימודים שלי בשני החוגים של כלכלה ומדע המדינה) רכשתי לי ידע די טוב בשפה, כי היה לי רצון עז, מרצה מעולה, והתמדה ראויה לציון. לימוד כל השפות האחרות הלך לי די בקלות כי הן היו שפות רומניות (צרפתית ולאדינו שפות האם, ספרדית ומאוחר יותר גם איטלקית, רומנית ופורטוגזית). אומנם ניסיתי ללמוד רוסית וערבית אבל נתקעתי באמצע הלימודים ולא השלמתי את לימוד השפות, גם לא הייתי מסוגל לקרוא טקסט אפילו לא עם תרגום, בקושי ידעתי את האלפאבית הקירילי והערבי. גרמנית היא שפה מאוד קשה אם כן כי היא לא דומה לשום שפה אחרת, מעט אולי לאנגלית, אבל הרבה יותר קשה עם דקדוק קשה, דטיב, אקוזטיב, נומינטיב, שמסבך את החיים, אבל אני מתאר לעצמי שמי שלומד צרפתית בלי בסיס קשה לו הרבה יותר. די התפלאתי על עצמי מה היה הדחף העז שלי ללמוד שפה כה קשה, האם התענוג לקרוא את גתה במקור כל כך גדול עד שהוא מצדיק לימודים כה קשים? וכדרכי - אין לי תסביכים שאני לא שולט בשפה ומדבר בה גם עם שגיאות.
כך הייתי סבור שהיו הסיבות ללימוד גרמנית במשך עשרות שנים, עד אשר לפני כמה זמן קראתי מחדש את היומן שלי שכתבתי בנעורי והנה לפתע אני קורא פיסקה אחת לקראת סוף היומן שלי בן עשרות המחברות. בהיותי בגיל 17 אני כותב ביומן על אירוע שנשתכח ממני לחלוטין או שנדחק אל תוך התת מודע שלי עמוק עמוק: "היום שוב פעם בני אמר לי שלא כדאי לבחור בכלכלה. הוא אמר שלעולם לא תהיה לי קריירה במשרד החוץ כיוון שאני "שחור". הרבה באו בגיל מבוגר לארץ ולא הספיקו להתאקלם באווירה הישראלית. אני חושב שהתאקלמתי. ביום שבו אווכח כי אכן בני ואחרים צדקו ולא אוכל להתקדם בגלל שאני "שחור" יהיה איום בשבילי. עכ"פ עלי ללמוד גרמנית באוניברסיטה. החלטתי נחושה! אני רק מפחד מדבר אחד - מהגזענות. ייתכן שבגלל שאני ספרדי ישימו לי מכשולים. זה גרוע. כל דבר אני יכול לשנות, אך את מקום היוולדי אינני יכול לשנות. סיסמתי היא: המשך בעקשנות ובהתמדה ותצליח!!" זכרתי אומנם שרציתי להיות דיפלומט אבל לא זכרתי את המקרה הזה.
הו, פרויד, פרויד, כמה שאתה צודק, כמה שהתת מודע מניע אותנו, כפי שכתבתי על כל המקרים שהבאתי לעיל, אך במיוחד איך הוא שינה לחלוטין את חיי. היה זה כאילו הנער בן ה-17 שלח מסר אל הצעיר בן ה-19 שעליו ללמוד גרמנית, אבל הוא לא רצה שהצעיר יידע למה כי אולי חשש שזה ירפה את ידיו. קודם כל מי זה "בני"? בני הוא כמובן שם בדוי כפי ששיניתי את כל השמות ביומן, אני גם לא אחראי לתוכן היומן ועל דיוקו, לכן דאגתי לכתוב שכולו בדיוני. למה בני טרח להגיד לי כמה פעמים שאין לי מה לחפש במשרד החוץ כי אני "שחור". האם הוא ידע זאת בוודאות, האם הוא רק שמע על כך, האם קינא בי, האם אהב אותי ורצה למנוע ממני עוגמת נפש, האם רצה שאלמד מקצועות שמעניינים אותי כי ממילא כלכלה לא תעזור לי להתקבל למשרד החוץ? לכל מי שטוען שמשטר מפא"י לא היה גזעני, היומן שלי ועוד מאות או אלפי יומנים ועדויות מעידים על כך בצורה נחרצת. איפה נשמע שצעיר שהיה ראשון בכיתה, סיים אוניברסיטה בגיל עשרים, שולט בארבע, אחר כך שבע ועשר שפות לא יכול לעבוד במשרד החוץ כי הוא "שחור". שחור רק לפי מקום הולדתו, הצעיר שמעולם לא קרא לעצמו "יהודי-ערבי", לא ידע ערבית, לא הכיר כלל את התרבות הערבית, שמח בצורה בלתי רגילה לעזוב את מצרים עם השבאב הרצחני והגנרלים עוכרי ישראל ולא התכוון כלל לחזור לשם אפילו לבקר, ייקרא "שחור", ולא יוכל להתקדם בקריירה רק בשל כך?
האם השחורים טובים רק בשביל לשבת בעיירות פיתוח שכוחות אל, בשביל להיות בשר תותחים, בשביל להיות מסגרים ונגרים, אבל לא בשביל להיות בצמרת האקדמיה, בצמרת מערכת המשפט, בצמרת עולם העסקים (עד היום, ושלא יאמרו דברי הבל שהם לא מספיק טובים כי זאת גזענות...). אבל אני לא נשבר ולא לוקח ללב את נבואת איוב של בני, אני תמיד מחפש מוצא מכל מצב קשה, מכל מבוך, כפי שכתבתי בספרי זה ובספרי האחרים. אני אולי נחשב "שחור" בעיני גזענים (גם מנשק קמעות, ניאנדרטלי ופרימיטיבי בעיני כמה יונים שליבם נחמץ על גורלם של הערבים תחת הכיבוש ובזים למזרחים, לחרדים ולמתנחלים שסובלים מעוני, אפליה וטרור, ולא מוכנים ללכת מטר בשביל לסייע למתנחל בעוד הם מבלים לילות כימים במחסומי צה"ל), אבל אני לא מאלה שלא התאקלמו בישראל. אני חושב בגיל 17 שאני התאקלמתי היטב, אבל האם החתול חושב כך, כדברי הבדיחה על המשוגע שחשב עצמו לעכבר ואחרי טיפול פסיכיאטרי של עשר שנים השתכנע שהוא לא עכבר אלא אדם. אבל ליתר ביטחון הוא שאל את הפסיכיאטר האם גם החתול יודע את זה. גם היהודים בגולה חשבו שהם גרמנים בני דת משה, הצרפתים חשבו שהם מצאצאי קרל הגדול לפחות, והיו יהודים במצרים שחשבו עצמם ללאומנים מצרים, אבל החתול לא ידע זאת ורדפו אותם, הרגו בהם, התייחסו אליהם כאל עכברים. אם אני לא אוכל להתקדם בגלל המוצא זה יהיה "איום", אבל אני לא שוקע במרה שחורה או מצטרף לפנתרים השחורים, אני גם לא מקים הוצאת ספרים ו
עיתון למזרחים, אני פשוט מחליט ללמוד גרמנית באוניברסיטה. כי "החלטתי נחושה! אני רק מפחד מדבר אחד - מהגזענות. ייתכן שבגלל שאני ספרדי ישימו לי מכשולים. זה גרוע. כל דבר אני יכול לשנות, אך את מקום היוולדי אינני יכול לשנות. סיסמתי היא: המשך בעקשנות ובהתמדה ותצליח!!" אני מודע לגזענות, אך לא נכנע לה וגם לא נלחם בה.
יצאתי להילחם רק עשרות שנים מאוחר יותר נגד הטייקונים, הניאו ליברלים, השחיתות בעולם העסקים, אבל לא נגד הגזענות כי אחרים עושים זאת טוב ממני. אני לא מתכחש למוצאי הספרדי, כי אני לומד ספרדית באוניברסיטה, לא "מבליט" את מקום היוולדי, אבל לנוכח הגזענות אני לומד עוד שפה - גרמנית. אם זה המחיר שצריך לשלם בשביל להילחם בגזענות ולהתקבל למשרד החוץ אני מוכן לשלם זאת וללמוד גרמנית!
הנער ידע שחשוב לדעת גרמנית כי זה המפתח להצלחה בחיים, די מוזר בישראל של שנות השישים, כאשר עברית היא השפה השלטת, אבל בדיעבד הנער צדק כי אכן הידע שלי בגרמנית היה המנוע של ההצלחה בחיים. לא בגלל גתה שינוח על משכבו בשלום, גם לא בגלל שילר או היינה היהודי המומר. בגלל עובדה מאוד פשוטה - כאשר הגשתי את המועמדות שלי ללימודי תואר שני באינסאד שבפונטנבלו, צרפת, הנחתי שהלימודים יוציאו אותי מהמיצר של האבטלה כי לא מצאתי עבודה במקצוע ככלכלן, אם כי למען האמת גם לא אהבתי כל כך את המקצוע. למדתי כלכלה ומדע המדינה כי רציתי לעבוד במשרד החוץ. פרט לכמה מקצועות כמבוא לכלכלה, היסטוריה כלכלית, כלכלת ארץ ישראל, פילוסופיה מדינית ביוון העתיקה, יחסים בינלאומיים ומשטרים, השתעממתי ברוב ההרצאות, בחלק של הקורסים לא באתי כלל, קיבלתי ציונים מאוד נמוכים פרט למקצועות שעניינו אותי ורציתי רק לסיים את הלימודים ולא לשמוע יותר מהאוניברסיטה. רציתי לעבוד במשרד החוץ בגלל התהילה, בגלל תחושת העושר וההשתייכות לשכבות האליטה, בגלל הקוסמופוליטיות, ידע השפות.
אלא שבעוונותיי התקבלתי לעבודה בשנה השלישית שלי באוניברסיטה לארכיון של המחלקה הקונסולארית של משרד החוץ ועבדתי שם כחצי שנה. הכרתי הרבה דיפלומטים והתברר לי שחיי דיפלומט ישראלי רחוקים מלהיות זוהרים. בהרבה מדינות הוא מוחרם על-ידי הדיפלומטים האחרים, המשכורת שהוא מקבל ממשרד החוץ נמוכה ביותר ולא ניתן להתקיים ממנה בכבוד, בטח לא כמו הדיפלומטים של מדינות יותר עשירות. אתה מוצב במשך עשר או עשרים שנה במדינות אפריקניות או אסיאניות בקצווי ארץ, בהן שורר עוני משווע, שוד ומחלות, ואין מה לעשות בעתות הפנאי. המשרות בארצות הנחשקות כצרפת, בריטניה, או ארצות הברית, הולכות לפרוטקציונרים, וזה תענוג מאוד קטן לגדל משפחה עם משכורת רעב בחוף השנהב, עם בתי ספר לא מספיק טובים לילדים, ועם אישה מתוסכלת שלא יכולה למצוא עבודה במקצוע שלה. לפיכך החלטתי לגנוז את רצוני לעבוד במשרד החוץ, אך כיוון שלא רציתי להיות כלכלן הגשתי מועמדותי לאינסאד.
הסיכוי להתקבל לאוניברסיטה היוקרתית עם מלגה מלאה של הברון דה רוטשילד המכסה את שכר הלימוד הגבוה, המגורים והכלכלה היה קלוש כי הציונים שלי בתואר הראשון היו נמוכים למדי. אולי לא טוב עשיתי שבמקום לחרוש כמו שאר הסטודנטים למדתי גרמנית וספרדית, ספרות אנגלית, אומנות, פילוסופיה ודרמה? מתברר שדווקא כן. כי באינסאד למדו בימים ההרואים ההם בשלוש שפות - צרפתית, אנגלית וגרמנית שהיו שפות העסקים הראשיות באירופה. אינסאד שהייתה אוניברסיטה אירופית בהגדרתה - INSTITUT EUROPEEN D'ADMINISTRATION DES AFFAIRES - המכון האירופי למנהל עסקים לימדה בשלושת השפות ומי שלא שלט בהן לא התקבל. באירופה זאת לא הייתה בעיה כי היו מאות מועמדים ששלטו בשלושת השפות, אך בישראל הייתי קרוב לודאי היחידי שידע היטב את שלושת השפות ולא רק אחת או שתיים. אומנם דרשו ממני להשתלם בגרמנית במכון גתה בברלין המערבית במשך למעלה מחודש אבל גם ההשתלמות הזאת כוסתה במלואה על-ידי המלגה, מה עוד שלמדתי בכיתה הגבוהה ביותר מתוך חמש. מה שהכריע את הכף לזה שהתקבלתי היו כנראה: הידע המעולה בשפות - ריאיינו אותי בשלושת השפות, הציון היחסית גבוה בפסיכומטרי (לא בגלל שאני גאון אלא בגלל שהפסיכומטרי היה באנגלית ורוב הנבחנים ידעו אולי טוב יותר ממני לענות על השאלות אבל הייתה להם בעיה בהבנת הנקרא באנגלית), והרקע הטוב של קצין בדרגת סגן שעבד במקצוע יותר משנתיים.
אחרי אינסאד, אליה נשלחתי בעיקר בגלל שידעתי גרמנית, חזרתי לישראל עם תואר שני במנהל עסקים, היה לי קל למצוא עבודה טובה ומכאן התפתחה קריירה מזהירה בעיקר בהיי-טק. גם בקריירה שלי נעזרתי בגרמנית כאשר ניהלתי משא-ומתן עם חברות גרמניות גם כשכיר וגם כעצמאי. לימים היה לחברה שלנו סניף בגרמניה, ניהלתי מכירות של פרויקט של עשרות מיליוני דולר עם חברת ענק שישבה בפדרבורן, והיו לי קשרי עבודה ענפים ומוצלחים עם גרמניה גם כשכיר וגם כעצמאי.
ההורים של רותי אשתי שהייתה מנהריה, עיר ייקית, ידעו היטב גרמנית (פרט לרומנית ויידיש) והייתי משוחח איתם ועם סבתה רוזליה ששלטה בגרמנית במאמע לושען, מצטט להם מגתה, שר שירים וקורא בשטרן, וזה אולי עזר לשבור את המחסומים בשלבים הראשונים של ההיכרות, כפי שידע השפות של רותי עזר לה עם הורי. אני מתאר לעצמי שהיו כאלה שסברו ש"השתכנזתי", נישאתי לאשכנזיה, למדתי גרמנית ויידיש, אבל מכיוון שאף פעם לא עשיתי עניין מנושא המוצא כפי שאני גם לומד מהיומן שלי, אם אני לא עושה מזה עניין ומקבל רגשי נחיתות או קיפוח או תסכול גם אחרים לא יעשו מזה עניין. וזה לא שלמדתי פולנית או אוקראינית, עשיתי זאת ארבעים שנה מאוחר יותר, שעם כל הערכתי לא תרמו תרומה רבתי לתרבות העולמית כמו הגרמנית ובוודאי לא חשובות בעולם העסקים כגרמנית.
בלימוד השפות התקדמתי על-פי מתכונת סדורה מהחשובות לפחות החשובות, אם כי כולן חשובות, אבל בכל זאת הרבה יותר חשוב לדעת אנגלית, צרפתית, ספרדית, גרמנית, איטלקית ופורטוגזית, מאשר פולנית, אוקראינית, הולנדית, שוודית, נורווגית או דנית. ואני לא אומר מילה על ערבית, רוסית ויוונית בשביל לא להעליב אותן. השפות הראשונות שלמדתי נתנו לי סיפוק אינטלקטואלי יוצא מהכלל בגלל הספרות, הדרמה והשירה שלהן, עזרו לי מאוד בעולם העסקים, באינסאד ועם חברים וקולגות בכל העולם, והיו מנוע עזר להצלחה שלי בעולם העסקים ולעושר האינטלקטואלי שלי.
הנכד שלי עידו אוהב מאוד גאוגרפיה. הוא אומנם רק בן 6 אבל יושב אתי שעות ליד מפת העולם, הוא יודע לפי הסדר מי עשרים המדינות הכי גדולות, הכי מאוכלסות. הוא יודע איזו שפה מדברים במדינות, איפה יש מוסלמים ואיפה נוצרים, הכל הוא מבין. רק דבר אחד הוא לא מבין. כשהגענו למצרים ואמרתי לו שנולדתי שם, שגרים בה ערבים המדברים ערבית, אבל כיהודי לא הרגשתי הזדהות עם המדינה, דיברנו בבית צרפתית ולמדתי בבית ספר צרפתי בלי לדעת ערבית. אחרי שהסברתי לו בשפה גבוהה את דילמות הזהות שלי המתחילות משם הוא התפרץ ואמר: "סבא, אני לא מבין - מה אתה? ערבי, צרפתי או יהודי?" אמרתי לו שבדיוק בסוגיה הזאת כתבתי ספר עב כרס באנגלית עם 1,566 עמודים וספר אחר בעברית עם 1,020 עמודים. הצעתי לו שיקרא בספרים ויקבל תשובה לשאלותיו. הוא הביט עלי בתימהון ואמר לי: "סבא, אני עדיין לא מבין!". אחרי הרהור קצר השבתי לו: "אתה יודע מה? גם אני לא מבין!" עידודו המבריק תמצת בדקה אחת שגם הוסרטה (
בקישור)- את אשר ניסיתי לעשות בשני הספרים שלי עבי הכרס באנגלית ובעברית:
Cory's Cosmopolitan Cultural Credo - eBook Autobiography
Essays, Memoirs & Articles: General & Personal Topics; Heb
התבקשתי לכתוב מדי פעם מאמרים על פרקים מספר מתוך הספרים הדיגיטליים שפרסמתי לאחרונה וכבר כתבתי כמה מאמרים בשבועות האחרונים. אך אני יודע שאנו חיים בעידן הטוויטר והויקיפדיה, כך שבפני הקורא הסקרן עומדות כמה חלופות: אם הוא התרגל לקבל תשובות בטוויטר - שיראה את הסרטון בן הדקה עם עידודו. למי שמעדיף לקרוא הסברים לכל סוגיה בויקיפדיה - שיקרא את המאמר שלי עם כ-3,000 מילים. למי שעיתותיו בידיו, הוא קורא את כל כתבי של כל סופר ישראלי, אך הוא שולט רק בעברית - שיקרא את ספרי בעברית בקישור לעיל עם HEB. ולמי שפרש לגמלאות, שולט באנגלית ובעוד כמה עשרות שפות בהן כתובה האוטוביוגרפיה שלי באנגלית ומעוניין להיחשף לשפות, תרבויות, ספרות קוסמופוליטית, ביוגרפיות של דמויות נערצות, המחזות האהובים עלי ביותר, מיטב הסרטים, המוזיקה והציור, שהם אבני הדרך בהן צעדתי בחיי וכבונוס גם לקרוא את השקפת עולמי בנושאים מדיניים, הסכסוך עם הפלשתינים, פילוסופיה אפיקוראית, אפלטונית או סטואית, והרבה הומור, שיקרא את כל ה-1566 עמודים של ספרי באנגלית ובשפות האחרות או את חלקן על-פי תוכן העניינים ומובטחת לו הנאה לא פחותה מאשר ההנאה שהייתה לי בכתיבת הספר, וימצא ידיד נפש, חבר קרוב לכל החיים.
