במלחמת העולם השנייה שולחו סיירים של הצבא האדום, לבדוק דרך גישה לברלין. בראש מחלקת הסיירים עמד לוחם אגדי מהולל קפיטן יענקל כץ, ושמו מעיד על יהדותו. משחזר התייצב בפני המרשל ז'וקוב ומסר לו כי לכל אורך הדרך מוצבת דיוויזית וואפן ss עם 400 טנקים, "לא תהיה לנו בעיה להשמיד אותם", אולם בכניסה לברלין יש גשר ארוך מעל נהר ואותו בשום פנים ואופן לא נעבור. למה? השתומם המרשל? למה. ענה לו יענקל? "כי עומד שם כלב גדול".
זוהי בדיחה יהודית, נוצרה על-ידי יהודי, ומאירה פן, יהודי אפייני. מחד, אומץ ועזות רוח, נכונות להלחם למסור את הנפש, יוזמה, כשרון לבצע דברים גדולים וחשובים, ומאידך, אלמנטים שוליים, שכל גוי מסתכל עליהם לכל היותר כמטרד שמגרשים במקל, גורמים ליהודים לעצור, לחשוב, להתלבט, ובסופו של עניין למוסס את האופנסיבה לוותר, להיכנע.
ולצורך הבנת העניין, ניתן להחליף בבדיחה את הכלב בשייגץ ואלה בידו, או בגרסה עכשווי סטית "קבוצת פלסטינאים חפים מפשע".
וכך לאורך כל הדורות רצופה ההיסטוריה היהודית בסיפורים על אומץ לב לא יתואר בצד מורך לב שנגרם על-ידי דברים שהגוי יתייחס עליהם לכל היותר כמטרד שולי.
עם כלביא שעוצר במהלך ההסתערות עולה על כסא רועד מפחד, מפני שראה עכבר. שאול המלך, משכמו ומעלה, איש יפה נפש, נכמרו רחמיו על אגג מלך עמלק השאירו בחיים, והבטיח לנו צרות עד סוף כל הדורות.
היהודים עזי הנפש של חצי האי ערב, שבטי חייבר וקיינוקע חסו על הנביא מוחמד וכנופייתו השאירוהו בחיים לאחר שהביסוהו, אף כרתו איתו ברית שלום. וסופם שנשחטו כולם על-ידי אותו מוחמד, והעולם קיבל איסלם ובן-לאדן.
במלחמת הטרור האחרונה שנכפתה עלינו על-ידי הפלשתינים, עולה הנמר, צה"ל על כסא, רועד ומפחד, כעלה נידף, הרי היו כמה עכברים שהסתובבו בשטח. "חפים מפשע".
הצבא הפקיר את מדחת יוסף לדמם בקבר יוסף, נמנע מלפעול, כי פחד שיהרגו "חפים מפשע" ומדחת יוסף דימם למוות. בג'נין לא הופעל חיל האויר כדי לא לפגוע ב"חפים מפשע", והמחיר - עשרות חיילים הרוגים.
בכפר מיימון היה בשבוע שעבר, אירוע נוסף בשרשרת האירועים היהודיים האופייניים של ויתור מוזר על הזדמנות חד פעמית, שלא תחזור יותר לבטל את גזירת ההינתקות. לכלב קראו ניסו שחם (חרא עליהם).
אבל, היה פסטיבל מדהים של רוממות הרוח, הבומבלה בכתום, בהפקתה המוצלחת של מועצת יש"ע.
השילוב האפרו-אמריקני-מוסלמי והאנטישמי מעמיק את אחיזתו והשתלטותו
