בחרו צד

"לפני כמה חודשים שתיתי לימונדה על גג בהרצליה עם פוליטיקאי ישראלי בכיר שהציע לי להצטרף למפלגת המרכז. היה משהו מפתה ברעיון. עיתונאים הרי חולמים על פוליטיקה, כמו שבני 16 חולמים על סקס. אחרי שעתיים של דיאלוג היה דבר אחד שלא הצלחתי להבין בשום אופן: המרכז של מה? מפלגת המרכז המדוברת היא בעצם שם קוד לחבורה שלא מוכנה לקחת אחריות. זו תהיה מפלגת העמומים עם כמה ערמומיים. תחת המילה 'מרכז' הם יוכלו לרוץ לבחירות בלי להתחייב לדבר" (יאיר לפיד, כעיתונאי בשנת 1998).

אחד המניעים להקמת מפלגת מרכז אותנטית ככל שתהיה, היא החיבור של כמה שיותר מצביעים פוטנציאליים שברמה הכללית נטולי אדיאה פוליטית כלשהי, ומשיכתם להצבעה עבור רשימת מפלגה בצורה שמוכרת להם כי עקב הצבעה זו, הם מחזקים את צביונה של המדינה בצורה המתונה והנכונה ביותר עבורם. כביכול אין שום אינטרס למאמצים נוספים, מעורבות או מחויבות לאידיאולוגיה סדורה ומסוימת, פרט להצבעה ביום הבחירות הכלליות לכנסת בקלפי.

"האידיאולוגיה" של מרכז המפה הפוליטית, לא צצה ביום בהיר אחד. רוב הציבור במדינת ישראל, אינו מוצא עצמו מתחבר ברמה האידיאולוגית למונחים של ימין או שמאל פוליטיים.
הציבור הישראלי ברובו מתאפיין בחשיבה פרגמטית לגבי נושאים אלו, אם בכלל הוא מעורה כלשהו בנידון.רוב הציבור הישראלי לא מצליח למצוא את עצמו נאמן לדרך כלשהי, אלא מחפש תוצאות מעשיות במישורים המהותיים כמו ביטחון, צמיחה מיקרו כלכלית, וחופש לניהול חיי הפרט.

קידוש הפרט

ה"עם" באופן כללי כמובן אוהב את ארץ ישראל, גם אם חלקים גדולים ממנו אינם מאמינים בשלמות הארץ כערך עליון, ועם זאת עם ישראל ושכניו השותפים לו בכלליותם, מעדיפים תוצאות מיידיות. אם תוצאה חיובית של שמירה על ביטחון הארץ ותושביה מועילה, אז הם לצידה.
אם חרות כלכלית וחירות הפרט תוביל לצמיחתם האינדיבידואלית, אז הם יהיו בצד הימני של המפה.

אם ירגישו ויבינו שהחרות הכלכלית וקידוש הפרט לשגשוג, אינם מובילים ותורמים בסופו של דבר לרווחתם, אלא דווקא פוגעים בהם, אז הם ישבו בצידה השמאלי של המפה הפוליטית.

זה מה שמוביל להבנה כי הציבור הישראלי בכללותו, אינו אידיאולוגי. יותר מכך, הציבור הרבה יותר פרגמטי ממה שניתן להבין, ולו בכדי שניתן יהיה להשיג את התוצאות החיוביות והמיידיות עבורו, הציבור הישראלי באופן כללי, יהיה מוכן לנסות גם את הפרקטיקה של השמאל וגם של הימין באותה מידה, ומכיוון שברמה הכללית המהות הערכית והאידיאולוגית אינה מעניינו כלפיהם, אין זה משנה עבורו כיצד מושגת התוצאה החיובית, אלא העיקר שבה. מכאן, ניתן בקלות להגיע להשקפה של מרכז המפה הפוליטית.

הימין והשמאל האידיאולוגיים, נעים באותנטיות עם הזמן ומציגים השקפת עולם מסודרת שאיתה מגיעה הדרך הערכית, להשגת המטרות החברתיות-כלכליות והמדיניות-ביטחוניות. המרכז הפוליטי לעומת זאת, מתוך תפיסה ש"העם" אינו אידיאולוגי ונלהב לדרך ולערכיות מסוימת, מנסה ל"דלג" מעל הדרך בין אם היא ימין או שמאל, ולמצוא את הפתרונות לתוצאות המיידיות בצורה ישירה וללא דחייה.

כך למשל בשאלות של ביטחון ומדיניות, אם הימין האידיאולוגי מציג תפיסת ביטחון של טיפוח הכוח הצבאי למטרות הרתעת האויב, ובהרחבת הגבולות למטרות ביטחוניות, ואילו השמאל האידיאולוגי סבור ששמירת הביטחון, קשורה במערכת בינלאומית של הסכמים מדיניים, ויתור על שטחים מעוררי מחלוקת, והעמדת גבולות מדינה ברורים ברי הגנה על-ידי צבא ממושמע, ערכי, איכותי ומיומן. לכאורה, שתי תפיסות עולם סדורות.

המרכז הפוליטי לעומת זאת, מנחס ומקדש לעצמו את המטרה הסופית ולא את האמצעים. אם לדוגמה, צריך לבצע נסיגה חד-צדדית משטחים מעוררי מחלוקת, מבצעים בהקדם האפשרי. ללא עיכובים, ללא שיחות מתישות, ולהוביל חד וחלק לתוצאה - הם שם, אנחנו כאן וכל היתר זו סתם "פוליטיקה ישנה". העיקר שתהיה תוצאה, שיהיה "הישג" או התקדמות מסוימת שניתן להציג באופן מהיר ככל האפשר לציבור.

גם מבחינת תפיסה כלכלית-חברתית, הימין בא לידי ביטוי המציג חרות כלכלית כתנאי הכרחי לרווחת הפרט והצמיחה החברתית, אם זה על-ידי צמצום המעורבות הממשלתית במשק (הפרטה), בהפחתת מיסים ורגולציה, שבאמצעותם ניתן יהיה למשוך את הכלכלה הגלובלית, ואת השווקים הבינלאומיים ולפתוח אפיקי מסחר בינלאומיים עם המדינה.

השמאל הציוני, מציג תפיסה סוציאל-דמוקרטית שבאה לידי ביטוי בכלכלה מעורבת שכל מטרתה הוא לחזק מדינת רווחה. כלומר, מעורבות ממשלתית בצרכים החיוניים והעיקרים של המשק לצד שוק חופשי משגשג, ושמירה מקיפה על זכויותם ואיגודם של עובדים. גם כאן, המרכז הפוליטי אינו מבחין בדרך. יותר מכך, הוא "לוקח" מה שמתאים לו משני הדרכים ו"מערבב" לאזרח. העיקר, שתצא איזו שהיא תוצאה, הישג מיידי, או הצגה של התקדמות כל שהיא.

אם לדוגמה "רפורמת הסלולר", הייתה מגיעה מגישה אידיאולוגית של שוק חופשי משגשג, עם הסרת חסמי כניסה, הקמת תשתיות ויצירת תחרות אמיתית במקום חקיקה שרירותית שיצרה רק חזות מזויפת של תחרות, בה החברות בעלות התשתית חויבו לאפשר לחברות חדשות להשתמש בתשתית זו, בנוסף לתמריצים פיננסיים שקיבלו החברות החדשות מכספי ציבור עבור כמות צבירת לקוחות מסוימת. אז נכון, אומנם המחירים ירדו אך מסתבר שנוצרה בועה, וכעת צריך רק לשאול את בעלי 'גולן טלקום' שחברתו מאבדת לקוחות, מתי היא עוד עלולה להתפוצץ.

ומה באשר להליך הדמוקרטי?

אם בימין תנועות הליכוד והבית היהודי, מקיימות הליך דמוקרטי מלא בתנועתם, כמו פריימריז מסודרים ובחירת הרשימה והיו"ר על-ידי המתפקדים. וכמו גם בשמאל הציוני, בו מקיימות מפלגות העבודה ומרצ את אותו מנגנונים הכוללים פריימריז של בחירת הרשימה והיו"ר על-ידי המתפקדים לצד חוגים דמוקרטיים נוספים, הרי במרכז הפוליטי קיים וויתור משמעותי על מנגנוני דמוקרטיה מפלגתיים אלו, שבעצם הינם חלק מהבנה ערכית ואידיאולוגית, לקיומן של מפלגות דמוקרטיות בטווח הארוך.

וגם כאן המרכז הפוליטי מעדיף לוותר על הדרך, לטובת מימוש מיידי של פתרונות לקויים ובעלות טווח ראייה קצר ככל הנוגע לבעיות ציבור רציניות ומהותיות.

הרשימות המרכיבות "כוכבי פוליטיקה" ממרכז המפה הפוליטית אשר "בורחים" מתלות בבחירה פנים-מפלגתית, שבסופו של דבר מייצגת אידיאולוגיה ציבורית וערכיות אמיתית, הן הוכחה חד-משמעית לייצוג לקוי, לאי תפיסה של חכמת המונים ערכית, ומאפיין דיקטטורי מהותי הקשור בהחלטותיו של יו"ר המפלגה, שמתנהל כבעליה הבלעדיים וכל ההחלטות סובבות סביבו.

המרכז הפוליטי שמתיימר להציג את הדרך "המתונה", "השפויה", "הציונית", "הריאלית", "המכילה" וכיו"ב, נחשף לגמרי כאשר מחברים את סך כל חלקיו, מגיעים למסקנה ברורה כי מדיניות המתמקדת בחתירה לתוצאות מיידיות בשטח, שנטולה בד"כ מעקרונות ברורים ומוחלטים והשמה סובלנית, יוצרת למעשה פעילות בלתי צפוייה, קפריזית על גבול האלימה מבחינת שלטונית.

מחקיקה שרירותית למטרות פוליטיות, אף אזרח אינו בר חסינות

לא בעלי החברות, לא המנהלים השכירים, לא העובדים השכירים, לא העצמאים בעלי החנויות, לא בעלי המרכולות, ולא בעלי המקצוע. הרי מי מבטיח למי מהם, שתחום עיסוקם אינו פוגע במעמד הביניים, וגורם ל"יוקר המחיה"?

הבעיה המרכזית של אידיאולוגיית המרכז הפוליטי, הוא שאין לו שום אידיאולוגיה מכיוון שאין לו שום תפיסת עולם סדורה. פעם הוא מציג ערכים ותפיסות עולם המדברות בעד הימין, ופעם הוא מציג את השמאל. הכל על-פי מה שנוח לציבור באופן כללי להבין ולשמוע.
כמובן שדבר גורר דבר, ומבחינה שלטונית נוצר למעשה חוסר עקביות אשר פוגעת ביציבות ומערערת את המשק והחברה.

מנהיג פופולרי ומוכשר ככל שיהיה ממרכז המפה הפוליטית, אשר מתמקד רק ביעדים ללא דרך אידיאולוגית וערכים סדורים, משיג למראית עין תוצאות לטווח הקצר בלבד. זה אולי באופן זמני, יוצר עבורו ועבור מפלגתו רווח פוליטי עצום, אך מבחינה אידיאולוגית, כמצע וכתפיסת עולם ארוכת טווח, ככל הנראה ועל-פי הנלמד מהעבר, אין לה עתיד.