היומרנית הראשית

האם ידעתם שהסנהדרין חיה ופועלת? האם ידעתם שההלכות הנפסקות בירושלים מחייבות את יהודי כל העולם? אם לא, אז כנראה לא קראתם את החוברת "עולם הרבנות" שהפיצה הרבנות הראשית בבתי הכנסת לקראת חג השבועות.

"מביך" היא מילה עדינה לתאר את 32 עמודי הצבע, שכל מטרתם לרומם ולהלל ולשבח ולפאר את הרבנות הראשית בכלל ואת העומדים בראשה, הרב יצחק יוסף והרב דוד לאו, בפרט. מישהו שם שכח, שהרבנות איננה עסק הזקוק לפרסום ולשיווק. ואם רוצים לטפל שם בבעיות התדמית הקשות (והמוצדקות) של הרבנות - אז מוטב שיפעלו במקום לדבר, ומוטב שיפיצו את הדברים לא לקהל המשוכנע/השבוי של באי בתי הכנסת, אלא לציבור הרחב.

קצרה היריעה מלתאר את כל נפלאותיה של חוברת זו, או לעמוד על מגוון הטעויות הלשוניות שנפלו בה (שרובן אופייניות למגזר החרדי, ובראשן העדר אבחנה בין זכר לנקבה). לכן, נתמקד רק בכמה דוגמאות מנקרות-עיניים במיוחד.

• הרבנות מדמה את מועצתה לממשלה, היושבת על הכרעה כה גורלית - עד שאפילו נשיא המדינה והרמטכ"ל קיבלו בה זכות הצבעה. תפיסה מעניינת, וכמובן מעוותת לגמרי, של מהות הדמוקרטיה הישראלית, שאולי גם מלמדת משהו על מידת ההבנה של הכותבים ביסודותיה של המדינה.

• "חברי מועצת הרבנות הראשית לישראל הם זקני הסנהדרין של דורנו". לא פחות מכך. הבנתם? הרב יצחק יוסף הוא חברותא של ר' עקיבא, הרב דוד לאו יושב לצידו של רבן יוחנן בן זכאי, והאחרים מסתחבקים עם רבן גמליאל, ר' אלעזר בן עזריה ור' מאיר. על ענווה לא שמעו שם.

• "לשכת הגזית שממנה תצא הוראה לעם היושב בציון וליהדות התפוצות הפזורה בגולה... תפקידה כסמכות ההלכתית העליונה של מדינת ישראל ושל יהודי העולם". זה כבר הרבה מעבר לגאווה; זוהי מגלומניה. איש לא הסמיך את הרבנות הראשית לישראל להחליט על משהו שמחוץ לגבולות המדינה, ואתם יודעים מה - איש גם אינו שואל אותה. אחרי פרשת הרב יונה מצגר, בכלל מוטב שהרבנות תגביל את עצמה לתחומיה של ישראל.

• חברי מועצת הרבנות הם "אבירי ההלכה העטורים באותות הצטיינות של הקרבות שהובילו במלחמתה של תורה ובמשמר היהדות". מרשים מאוד, עד שרואים כמה בנים-של ואחים-של יש בין 16 חברי המועצה. עמיתי יהודה יפרח (מקור ראשון) נתן לזה ביטוי קולע: נפוטיזם הגובל בגילוי עריות. אז את מי יש לנו שם? הרב דוד לאו ואביו הרב ישראל מאיר לאו; הרב יצחק יוסף ואחיו הרב אברהם יוסף, ושניהם בניו של הרב עובדיה יוסף; הרב יעקב שפירא, בנו של הרב הראשי אברהם שפירא; הרב שמואל אליהו, בנו של הרב הראשי מרדכי אליהו; הרב יהודה דרעי, אחיו של השר אריה דרעי.

• עוד מילה על הרב אברהם יוסף. הלה עדיין חבר במועצת הרבנות, למרות כתב האישום המייחס לו עבירות במסגרת תפקידו כרב העיר חולון. ממש מסתדר עם דברי מנכ"ל הרבנות, משה דגן, בפתח החוברת על השאיפה שלה להפוך "למגדלור שיאיר באור יקרות לשירות הציבורי".

• כל חברי המועצה זוכים לתואר "הרב הגאון", במסגרת הזילות המוחלטת של המילה הזאת. כולם - למעט אחד: הרב הראשי לצה"ל, הרב רפי פרץ. הוא מכונה "הג"ר רפי פרץ" - הגאון ר'. אותן מילים, אבל במדרג החרדי זהו הבדל של שמים וארץ. איכשהו גם הצליחו לשים אותו אחרון ברשימת חברי המועצה.

• הרבנות הראשית גאה בעדתיות שלה: רבני הערים הגדולים מכהנים ברוטציה ספרדית-אשכנזית, וגם יתר החברים מחולקים בשווה. ממש סיבה למסיבה.

• הרבנות מספרת על עצמה ותולדותיה - בלי להזכיר במילה אחת את מי שהקים אותה, הרב אברהם יצחק הכהן קוק. הראי"ה קוק הוא סדין אדום לחרדים, אז למה לריב איתם? בשביל כבוד התורה? בשביל האמת? הגזמתי לגמרי.

• הרב יוסף, בתפקידו כנשיא בית הדין הרבני הגדול, זוכה לעמוד וחצי של ליקוקים על המהפכה - כלשון הכותב - שהוא הכניס לעולם הדיינות. לפי ה"כתבה" הזאת, כל מה שמעניין את הרב יוסף הוא היעילות ומניעת הסחבת. אז למה התמנה רק דיין אחד לבית הדין הרבני הגדול וארבעה מקומות מבין השבעה עדיין פנויים? מובן שגם כאן לא אומרים את האמת: הרב יוסף ועמיתיו מאוד רוצים שיהיו דיינים - בתנאי שהנבחרים ייראו להם.

• ולבסוף: פרט קטן במודעת חצי העמוד המברכת את הרב יוסף לרגל נישואי בתו. מה חסר בה? שמה של הכלה. "בנישואי בתו הכלה תחי' [תחיה, זה לא השם "תחייה"] עב"ג החתן הבחור המופלג אלעזר סייג". כמנהג החרדים, לנשים אין שום זכות לזהות. אולי מה שמסמל יותר מכל את ההשתלטות החרדית הקיצונית על מה שאמור להיות - לפי מה שנטען בעמודים אלו עצמם - מוסד מאחד ומקרב. האמת צצה בהשמטה של מילה אחת - שמה של בחורה.