ארצי הולכת ממני

לצערי, למדיניות ממשלת ישראל, הדוחה את מימוש הרעיון של שתי מדינות לשני עמים בהסדר קבע, יש גיבוי ותמיכה מחלקים רבים בעם. בישראל רווחת הדעה, שהמציאות הנוכחית היא טובה יותר, היא אינה מחייבת ויתורים ומאפשרת לכאורה את המשך הסטטוס-קוו. המצב הכלכלי, עמדת ארה"ב, חולשת העולם הערבי, קריסת מדינות ערביות במזרח התיכון מבטיחות את עליונותה ויציבותה של ישראל.

משה שרת, מי שהיא שר החוץ הראשון וראש הממשלה השני של ישראל, כתב: "ארץ ישראל הלכה לי" כתגובה למלחמת סיני ב-29.10.1956. אני כותב "ארץ ישראל הולכת לי", כשאנחנו מציינים כמעט יובל שנים של שליטתנו על עם אחר. שליטה המחייבת נוכחות צבאית בחלקים רבים ביהודה ובשומרון וסגר אווירי, ימי ויבשתי על רצועת עזה.

לצערי, יהיה מי שיציין כמעט יובל לניצחון, שבעיניו הוא אדיר. אני אציין יום של כאב לנוכח שנוי מדאיג בהווייה הישראלית. הצנחן שהגיע ראשון לכותל, הסיר כובעו ופרץ בבכי על מות חבריו בקרב שעה קלה לפני כן. לידו הרב גורן תקע בשופר וּמִסֵּד בהוויה שלנו, שהנה פעמי משיח בן דוד באים בעקבות תקיעת שופרו. והמשיחיות הפכה לא רק לחברת כבוד במפלגות פוליטיות, אלא גם לחברת כבוד בקבינט המדיני-ביטחוני של ממשלת ישראל, המנווט מהלכים מדיניים וצבאיים.

דמעות הצנחן המבויש מול הכותל - הדומע וכואב את מות אלו שהיו איתו - קבלו משמעות מיסטית בתודעה הישראלית, שנסחפה אחרי אופוריה מרקיעת שחקים . אופוריה משיחית שהכתיבה מהלך מדיני והתיישבותי.

דמעת הצנחן הכואב את מחיר הדמים המסיר את הכובע מראשו הפכה תמונה מייצגת של הישראלי "היפה", שלצערי, הפך הישראלי השולט על עם אחר עוד מעט יובל שנים.

ארצי יצאה למלחמה, שהיא פרי גחמה של מגמות כיבוש ברוטאלי, ולא תוצאה של מחסור בשטחים עורפיים או גחמת יישובים מאוימים ב-1967.

אני חש שארצי הולכת ממני מיום שאל רחובות יוני 1967 התפרץ עַם רב לרחובות מאוּשר, כי זכה בתוספת שטח שיותר מאשר הכפיל את שטחי ארצי הוא הכפיל, שילש ואף ריבע את עימותי הדמים בין עם, שלא מוכן בצדק להסכים עם הכיבוש ובין נוכחות צבאית ישראלית הכופה אותו.

ארצי, באמצעות מכונת תקשורת, הזינה את הציבור בישראל בחיוניות השליטה הישראלית ב"גב ההר" בשומרון וביהודה וב"קו הירדן" למען ביטחון ישראל. לשם מימוש יעדי הביטחון יש לתפוס כל גבעה ולבסס נוכחות של ישובים יהודים. ואני מוצא עצמי שנים רבות במיעוט, ששוחה נגד הזרם ואינו מצליח להבקיע דרך מול גל עכור ולשכנע, כי הערובה האחת והיחידה לביטחון ישראל נעוצה בהשכנת שלום בר קיימא בין ישראל וכל שכנותיה, ובראש ובראשונה עם הנהגת העם הפלשתיני.

הכרזות של שרים וחברי כנסת בימין על החובה לספח את שטח C ועל חובת המשך הבנייה בשטחים הכבושים רק מנציח את המשך העימות בין נכבש ובין כובש. ארצי, למרבה הכאב לא הפנימה שפתרון צודק מחייב הכרה בירושלים המזרחית כבירת פלשתין וירושלים המערבית בירת מדינת ישראל.

אני מבקש להאמין שלא איחרנו את המועד, וניתן יהיה להחזיר את ארצי אלי. אך לשם כך חייב להסתמן קו של ארץ המשתחררת מתחבולות בית נבות ומתככי כבשת הרש. לשם כך צריך להחזיר את צה"ל להיותו צבא הגנה של ישראל, ולא צבא שנגרר לכיבוש שטחים המיועדים לכונן בהם עצמאות לאומית לעם הפלשתיני לצד מדינת ישראל העצמאית.

כדי להחזיר את ארצי אלי, ארצי חייבת להשתחרר ממה שהורישו לה מנהיגיה: זרעי כיבוש, התנחלויות, סיפוחים זוחלים ושליטה של עם בעם. עלינו להפנים את הגישה, שיש עם פלשתיני והוא עם ככל העמים.

לא נהיה אנחנו הפוסקים, אם הפלשתינים הם עם או לא, האם הם זכאים או אינם זכאים לישות מדינית עצמאית משלהם, ואם זכאים - מתי, כיצד והיכן.

כדי להחזיר את ארצי אלי, היא חייבת ליטול את היוזמה לחלוקת הארץ לשתי מדינות: ירושלים המערבית בירת ישראל וירושלים המזרחית בירת פלשתין, כאשר המתנחלים עושים את דרכם מארץ לא להם חזרה הביתה, חזרה לארצי-לארצם.