"מה הוא רוצה הפעם?!"; "אבל לפני שנייה אמרת משהו אחר לגמרי, לא?!". כמה פעמים ביום אנו מוצאים את עצמנו מול בן/בת הזוג מבולבלים. באמת שניסינו, אבל אנחנו לא מצליחים להבין.

בפרשתנו "חקת" אנו נפגשים עם המצווה העלומה ביותר, שאפילו שלמה המלך החכם באדם אמר עליה: "אָמַרְתִּי אֶחְכָּמָה וְהִיא רְחוֹקָה מִמֶּנִּי" [קהלת ז', כ"ג]. היא חוק לא מובן, גזירה בלי שום סיבה נראית לעין. ככל שאנו מתקדמים בקריאת הפסוקים אנו נחשפים לעיקרון אחד שחוזר על עצמו שוב ושוב - אין היגיון. ישנם אנשים שמוכנים לעבוד את אלוקים רק אם הם יצליחו להבין אותו, אם הכל יהיה מוגדר וצפוי, אך האמת היא שהאמונה נגמרת איפה שהשכל נגמר.

המוח היהודי יודע להשתמש בכל הכלים הלוגיים הקיימים (יעיד על כך אחוז זוכי פרס הנובל היהודים שביחס לאוכלוסייה גדול מכל נתון של כל עם אחר), אך הוא לא מוכן להישאר כפוף אליהם. אנו יודעים להוסיף נימוקים הגיוניים לסוגיית מציאות הבורא, בריאת העולם וכו', אך אם נחשוב שבזה מסתכם הכל, הופכת האמונה למשהו זול ופשוט.

הרבי מקוצק היה אומר: "בשום פנים לא הייתי רוצה לעבוד אלוקים כזה, שדרכיו יהיו מובנים על-פי שכל של כל טיפה סרוחה". החיבור העמוק שלא תלוי בשום סברה והאמון המלא ששום טענה לא תצליח לערער, הם מה שהופכים את הקשר לאלוקים למשהו אמיתי וגדול כל כך. אני יודע שלא הכל אני מבין, אני יודע שלא הכל אני יודע, אבל פשוט לי שאני לא יכול בלעדיו, הקשר לא נבנה סביב היכולת שלי להכיל ולקבל, זה הרבה יותר מזה.

אז מה אם אתה לא מבין את אשתך?! מה קרה אם לא ירדת לסוף דעתו של בעלך?! הזוגיות שלכם היא לא ספר פילוסופיה, זה מה שמרגש - היא לא תלויה בשום סברה הגיונית, היא הרבה מעבר לזה. כשלא מבינים - עוצמים עיניים ומתמסרים, ככה זה כשאוהבים...