דווקא את המכה שהיכה - הוא לא שוכח, היא זאת שכואבת גם היום.
שנים הוא מתייסר, חובט ומלקה עצמו על העוול שגרם אי אז.
עול ימים עוד היה, מדים של חייל עטה על עצמו, כובע שוטר חבש,
ב'שם הממלכה', ב'צו המדינה', נקרא לפנות אנשים מבתיהם. ופעם, מזמן, כשעוד היה צעיר וחייל, אולץ לפרוץ לבתים לא לו, לדחוף ולגרור בני אדם.
לא היה לו עימם שמץ דבר - הרים יד והיכה - שלא ממש ברצונו - שלא בטובתו - ביצע פקודה - כן "בשם המדינה" - שפגע באדם אחר - ואת זה הוא לא שוכח.
ועל זה הוא מתייסר שנים - נפשו קרועה - פצועה - נכה.
חבורה ש"זכה" בה - נמצאה לה מזור, אבל מכה שהיכה - הו לא, הוא לא שכח, גם אם רחק עד קצה תבל.
וכמה שלא יסביר לעצמו, כמה שלא יתרץ ויוכיח - "הלוא פעלתי בשם הממלכה", "בשליחות המדינה שם הייתי - הרי בסך הכול אולצתי להכות" - לא, זה לא יועיל.
ייסורי הפוגע - הם לא יכבו לעולם. סובבים במסילות נפש - חובטים בה, מבקשים מוצא ואין.
"והיכן ימצא פתרון לאותו כאב שגרמתי - לצער שציערתי - לעוול שעוללתי - אז כשהייתי נער-חייל? - ועל כך לא אסלח לעולם".
זאת הדאגה שבלב - גם כשסער גדול בפתח ולהט רוחות - שלא נאלץ, ילדים- בנים ובנות לעוול עוולות מוזרות ומיותרות - להם לא יימצאו - גם אם תחלופנה שנים - תרופה, מחילה וסליחה.
רק, לכאורה, לפי שעה
