יחסי ישראל-ארה"ב אינם תלויים רק/בעיקר בנשיאי ארה"ב, כפי שמוכיחות 68 שנות המדינה, ובמיוחד מאז שנות ה-80' כאשר - למרות לחצים שיטתיים של נשיאי ארה"ב - שיתופי הפעולה הכלכליים, טכנולוגיים, מדעיים, חקלאיים וביטחוניים ממריאים באופן דרמטי.
לדוגמה, הנשיא טרומן לחץ על רה"מ בן-גוריון להימנע מ"כיבוש" מערב ירושלים וחלקי הגליל והנגב; ג'ונסון לחץ על אשכול לא לפתוח במלחמת מנע ולא לספח את מזרח ירושלים ולבנות ב"שטחים הכבושים"; ניקסון לחץ על גולדה לסיים את "הכיבוש" ולא לבנות במזרח ירושלים; קרטר לחץ על בגין להתמקד בנסיגה מיו"ש ולא בשלום עם מצרים; רייגן לחץ על בגין לבטל את החלת החוק הישראלי על הגולן; בוש לחץ על שמיר להכיר באש"פ ולא לבנות ביו"ש. אבל, במקביל ללחץ - שכלל אמברגו צבאי, עיכובים באספקת מערכות-נשק, מניעת ערבויות על הלוואות לקליטת יהודי ברה"מ והכפשות ברוטליות פומביות -
שודרג מעמד ישראל כבעלת ברית אסטרטגית בכירה באופן חסר-תקדים.
ההנחה שיחסי ישראל-ארה"ב מעוצבים מלמעלה למטה, ונקבעים על-ידי הנשיא ו"האליטות", מהווה סטירת לחי לדמוקרטיה האמריקנית הרואה בבוחר האמריקני את הציר המרכזי. לפי סקרי דעת קהל של "גאלופ", ישראל נמנית על המדינות האהודות ביותר -
71% לעומת 19% של הרש"פ - חרף המתיחות בין נתניהו לאובמה, והעוינות/ביקורת מחלקת המדינה (מאז 1948!) וה"אליטה" התקשורתית והאקדמאית.
למעשה, יחסי ישראל-ארה"ב מעוצבים מלמטה - תשתית של 400 שנות מסורת וערכים - למעלה. התשתית הוקמה במאה ה-17 עם עגינת אוניות המתיישבים הראשונים שהגיעו, לפי השקפתם, "לארץ המובטחת המודרנית" (ארה"ב), אחרי "חציית ים סוף המודרני" (האוקינוס האטלנטי) ו"יציאת מצריים המודרנית" (בריטניה). ארה"ב הוקמה במאה ה-18 על-ידי "אנשי הברית (התנ"כית) המודרנית", וגם היום מככבים ציטוטים מהתנ"ך בשיח הציבורי, פוליטי ומשפטי בארה"ב, ופסלי משה רבנו
מתנוססים בבית המשפט העליון ובקונגרס.
מאז הקמת המדינה אין יחסי ישראל-ארה"ב תלויים רק/בעיקר בנשיא (שאינו כל-יכול), אלא לפחות באותה מידה בקונגרס, הרשות המחוקקת החזקה בעולם, שוות-כח לנשיא. החוקה האמריקנית מעניקה לקונגרס את "כח הארנק", אך גם את היכולת להכריע בנושאי חוץ וביטחון גורליים, כגון סיום המעורבות הצבאית בקמבודיה/ויטנאם (1973), אנגולה (1976) וניקרגואה (1982-85), הפלת המשטר הלבן בדרום אפריקה (1986), סירוס סוכניות הביון (1975) ופתיחת שערי ברה"מ להגירה (1974). שני בתי הקונגרס - כמו בתי המחוקקים ב-50 המדינות - הם הבבואה הנאמנה ביותר של הציבור האמריקני, כולל היחס החיובי, המיוחד והשיטתי כלפי המדינה היהודית, גם באזורי בחירה נטולי-יהודים.
עתיד יחסי ישראל-ארה"ב תלוי פחות ביחס הנשיא/ה לעניין הפלשתיני, ירושלים והתנחלויות, ויותר בתפישת עולמו/ה; בהקצנת אי-היציבות העולמית, הטרור האיסלאמי ואיומים משותפים לישראל, ארה"ב ובעלות-בריתה הערביות; שדרוג יכולותיה הביטחוניות והאזרחיות של ישראל, ותרומתה הגוברת לביטחון ולכלכלה בארה"ב.
ללא קשר לזהות הנשיא/ה הבא/ה, ב-2017 תימשך מגמת השיפור של שיתוף הפעולה בין ארה"ב לבין ישראל - "נושאת המטוסים האמריקנית הגדולה בעולם שאינה זקוקה לחיילים אמריקנים" - כתגובה לסיכונים וסיכויים משותפים, על יסוד ערכים משותפים, ובהתאם לציפיות הבוחר האמריקני ונציגיו בקונגרס.
