בין ירושלים לניס

הפיגוע הנורא בעיר ניס שבצרפת, בו נרצחו 84 בני אדם תמימים, שוב העלה לסדר היום את סוגיית הרדיקליות המוסלמית באירופה. במשדרים האין-סופיים, מומחים שונים ניתחו כל היבט, כמעט, ממה שקרוי ה"בעיה המוסלמית", תוך שימת דגש על העובדה שהמספר העצום של מוסלמים בצרפת, ומאידך המדיניות המאוד ליברלית של שלטונות צרפת כלפי הקהילה המוסלמית הענקית, מהוות סיבה מרכזית לפיגועים ברבים בצרפת. גם נושא המפגע הבודד, המחליט בין רגע לבצע את זממו, וחוסר היכולת של שירותי הביטחון להעלות על עקבותיו ולמנוע את הפיגוע, גם הוא עלה לדיון. לדאבון הלב, לא ממש נשמעו פתרונות ריאליים, בדומה למה שקורה במחוזותינו. בשורות שלהן אני מבקש להאיר על סוגיה שלא ממש דובר עליה, לא בפיגוע הנוכחי בניס, ולא בפיגועים בקודמים, ומה עלינו, הישראלים למודי הניסיון המר של פיגועים אין סופיים, להפיק ממה שקורה בצרפת.

הימצאותה של קהילה מוסלמית ענקית בצרפת היא עובדה קיימת. גל ההגירה בשנה האחרונה רק העצים את הבעיה. אין זה סוד שצרפת היא אחת המדינות האירופיות המובילות במדיניות הומניטרית של שילוב המוסלמים הנמלטים לנפשם מסוריה או ממקומות אחרים בהם הסיכוי למות בקרבות בין הניצים גבוה ביותר. לכאורה צרפת היא כר מאוד נוח לפעילות הטרוריסטים המוסלמים. ככל שמספרם ילך ויגדל, כך הסיכויים לפיגועים יגדלו בשיעור דומה. תנועות פוליטיות מן הימין הקיצוני מציעות את סילוקם של המוסלמים מצרפת ומניעת כניסת אחרים כפתרון אולטימטיבי לבעיית הטרור. זאת אומרת, המסקנה היא שככל שמספר המוסלמים גדול יותר, כך ייתכנו פיגועים רבים יותר. יש בכך הגיון רב. אלא שיש לזכור שהמפגע האחרון היה אזרח צרפתי במלוא מובן המילה, לא מהגר ולא מסתנן. המדובר כאן באזרח שווה זכויות כמו כל הצרפתים האחרים. שבעתיים קשה יותר למנוע מאזרח צרפתי לבצע פיגוע מאשר ממהגר שזה עתה הגיע. ובדיוק כאן נקודת החיבור בין מה שקורה בצרפת לבין מה שקורה בישראל.

מחיר דמים

אלה המבקשים למנוע בכל מחיר כל ניסיון מדיני להגיע להפרדה בין מיליוני ערבים פלשתינים לבין ישראל, צריכים להתמודד עם הקביעה שככל שיותר ויותר מוסלמים נמצאים תחת שלטונך, בתוך מדינתך, כך הסיכויים לפיגועים גדלים.

ישנם גורמים בימין הדורשים את סיפוח השטחים לישראל. מיליוני פלשתינים יהפכו להיות אזרחי ישראל, כמו בצרפת, לא מבחירתם אלא כתוצאה של כפייה. האם במצב זה, הסיכויים לפיגועים, לרצח המונים, גדלים או לא? התשובה היא אחת: כן. מי שמוביל למדינה דו-לאומית שבה מספר הפלשתינים יהיה שווה כמעט למספר היהודים, יהיה אחראי לכך שמעשי הטרור רק ילכו ויתגברו. מי שסבור שבמדינה דו-לאומית קל יותר להגן על היהודים נדמה לי שהוא בלתי שפוי. למותר להוסיף שבמקרה זה תעלה השאלה האם הפלשתינים באמת יהיו שווי זכויות או שמא לא? בשני המקרים, זהו פתרון גרוע מאוד.

מנגד, ישנם כאלה המבקשים להנציח את הסטטוס קו. ישראל מתעלמת מהבעיה הדמוגרפית (לא זו הקשורה לגידול הטבעי אלא מיליונים של פלשתינים תחת שלטון ישראלי) וממשיכה במדיניותה. האינתיפאדה האחרונה היא ההוכחה לקשים העצומים ולמחיר הדמים. אחרים מציעים לבנות ולבנות בכל מקום בארץ ישראל, היינו בכל השטחים כמענה לטרור הפלשתיני. אלה טוענים שרק כך יבינו הפלשתינים שלא כדאי להם לעסוק בטרור. ככל שיותר ויותר יישובים יהודיים יימצאו בתוך אוכלוסייה ערבית גדולה, ככל שאי-שביעות הרצון תלך ותגדל, כך הטרור יתגבר. מי שסבור שבנייה בשטחים היא מענה לטרור, כנראה אינו מוכן להביט על המתחרש בצרפת, לדוגמה.

אם יש לישראל מה ללמוד ממה שהתרחש בצרפת בשנים האחרונות, כולל הפיגוע הנורא בניס, הרי שהלקח החשוב הוא להימנע ככל האפשר מהיווצרות מצב של מדינה דו-לאומית, בין אם דה-יורה או בין אם דה-פקטו. מי שסבור שהפלשתינים מן השטחים ייעלמו או יהפכו לציונים אם נספח אותם או אם נבנה עוד ועוד בשטחים, טועה. מי שמצפה להיעלמות הטרור לחלוטין, גם הוא הוזה. הקטנה למינימום זו המטרה. פתרון שתי המדינות אינו אידיאלי אך הוא בהחלט אופטימלי, בהתחשב בנסיבות.