תארו לעצמכם מרכול, שבו מחליט יום אחד המנהל, שמחלקת השימורים תפוצל בין מחלקת הירקות לבין מחלקת הבשר, ומנהל מחלקת הלחם יהיה גם מנהל מחלקת הקפואים, וחטיפי השוקולד יעברו לאחריותו של מנהל מחלקת כלי הבית. ודאי תסכימו איתי, שמנהל כזה יפוטר בתוך יממה ואולי גם יישלח לבדיקה פסיכיאטרית.

ככה בדיוק נראה סבב התיקים הנוכחי בממשלת ישראל. משה כחלון יהיה גם שר האוצר וגם שר הכלכלה, אבל תחום התעסוקה ייצא ממשרד הכלכלה ויעבור למשרד הרווחה של חיים כץ. ולשכת הפרסום הממשלתית תעבור ממשרד ראש הממשלה למשרד התרבות והספורט של מירי רגב. וזאב אלקין יהיה השר להגנת הסביבה, בתנאי שימשיך להיות השר לענייני ירושלים.

זו לא הפעם הראשונה בה שרי ישראל ובעיקר ראשי הממשלה מתייחסים למשרדים כאילו זה משחק לגו פרטי שלהם: מפרקים ומרכיבים, מחברים ומפצלים, מכניסים ומוציאים. הגיע הזמן להזכיר להם שהממשלה היא רק פיקדון בידיהם, פיקדון שאנו מוסרים להם מתוך הנחה שיטפלו בו במקצועיות ובנאמנות. וסליחה שהכנסתי לדיון את המילים הלא-מתאימות הללו.

מצד אחד, אני קצת מתקשה להבין את הסערה סביב תאגיד השידור הציבורי. אם הוא ציבורי, סימן שהציבור צריך לשלוט בו. וכיצד הציבור עושה זאת? – דרך נבחריו בכנסת, הממנים את הממשלה. כלומר: אם זה תאגיד ציבורי – השרים אמורים לנהל אותו, אז מה הבעיה? אולי משום שרחמנא ליצלן מדובר בימין, שבניגוד להרגלו – מחליט שאם הוא נבחר למשול, אז הוא גם יעשה זאת. אולי משום שלמרבה הפלא, לתקשורת הפרטית אין שם דריסת רגל, אז היא רוצה להשפיע מבחוץ במסעות של הפחדה והכפשה.

מצד שני, אני בהחלט יכול להבין את הרתיעה מכך שמפלגה כלשהי או ממשלה כלשהי – ולא משנה איזו – תהיה בעלת הבית על אמצעי תקשורת (וכן, הגיע הזמן לסגור את גלי צה"ל; במדינה דמוקרטית לצבא אין תחנת רדיו). לכן, הפתרון שלי הוא פשוט – ומסיבה זו לעולם לא יבוצע. מועצת תאגיד השידור הציבורי צריכה לשקף את הרכב הכנסת, בתוספת אישי ציבור ואנשי מקצוע, כך שגורמים פוליטיים יצטרכו להגיע להסכמות ביניהם או עם גורמים לא-פוליטיים כדי לקבל החלטות מהותיות. זה כמובן לא יקרה, כי עוד לא נולד הפוליטיקאי שיוותר על כוח והשפעה.

הדיון השבוע בוועדת החוקה על נציבות הביקורת, נשמע לפרקים כפארודיה ולפרקים כאבסורד. ראשית, הרושם שלי היה שחלק מחברי הוועדה פשוט טיפשים ולא מבינים עברית פשוטה. זה הזכיר לי פיליטון של אפרים קישון משנות ה-70, בו הזהיר שאם שידורי הכנסת ישודרו בטלוויזיה – תתחולל הפיכה כאשר יתברר לציבור כמה עילגים הם נציגיו. שנית, חלק מהם פשוט פרחחים. היו"ר ניסן סלומינסקי התקשה להשתלט על יעל גרמן ובמידה מסוימת על שלי יחימוביץ', שהתעלמו מנסיונותיו החוזרים ונשנים לתחם אותן למסגרת כלשהי.

שלישית וזה העיקר: ליד השולחן ישבו כמה משפטנים שהתנהגו כאילו הם בעלי הבית, ולא חברי הכנסת. היו אלו נציגי משרד המשפטים וארגון הפרקליטים, שהתעקשו להתנגד בקולניות לסעיפים אלו ואחרים. הגדילו לעשות שני פרקליטי מחוזות, כוכבית נצח-דולב מירושלים ומומי למברגר מתל אביב, שהרימו את קולם על סלומינסקי.

בקונגרס האמריקני, אם מישהו בכלל היה מעז לעשות זאת, הוא היה נזרק מהאולם בו ברגע. אצלנו זה לא קרה. סלומינסקי – השותף של איילת שקד לקבורת נציבות הביקורת – ניסה להסביר ללמברגר ונצח-דולב שהם רק אורחים, שדעתם נשמעה ושחברי הכנסת הם המחליטים. זה לא ממש עבד. היה זה מפגן מובהק של השתלטות המשפטנים על חיינו, כאשר כעת זה מגיע עד כדי כך שהם מנסים לכפות את דעתם על הכנסת, ולא מוכנים שהמחוקקים יחליטו כראות עיניהם.

כאשר לא הצליחה ממשלת ישראל במשך עשרות שנים למכור את בנק לאומי, שהגיע לידיה אחרי משבר המניות של 1983, הגו חכמי ירושלים פתרון מקורי: בנק בלי גרעין שליטה. מניות הבנק הונפקו בבורסה טיפין-טיפין, וכיום הממשלה היא היחידה המחזיקה בו יותר מ-5% (ליתר דיוק: 5.8%). שום גורם אחר לא הגיע אפילו לאחזקה מינימלית זו.

מאחר שהטבע אינו סובל רִיק, מישהו היה חייב למלא את החלל שבהעדר בעלים – והייתה זו הנהלת הבנק. רק כך ניתן להסביר את שפע ההסתבכויות של בנק לאומי, במיוחד בתקופת שלטונה של גליה מאור – שנמשכה לא פחות מ-17 שנים – ואשר האחרונה מבין עלילותיה נחשפה בשבוע שעבר ב-News1. מאחר שאיש לא פיקח למעשה על מאור ועל התאום הסיאמי שלה, היו"ר איתן רף, הם עשו ככל העולה רוחם – למשל בפרשת הלבנות ההון בלאומי ניו-יורק.

הבעיה היא, שחכמי ירושלים – כמו חכמי חלם – מתעקשים שהם צודקים ולא מוכנים ללמוד מטעויותיהם. כעת הם מטפטפים לשוק באותה צורה את מניות כלל ביטוח, חברה רגישה לא פחות מאשר לאומי. אין סיבה להניח שהתוצאה תהיה שונה, כך שבעוד מספר שנים נהיה עדים להתנהלות מופקרת ואף פלילית של מנהלי חברה זו. טירוף פירושו לחזור על אותו מעשה ולצפות לתוצאות שונות, אמר אלברט אינשטיין. דוד בן-גוריון העריץ את אינשטיין והציע לו להיות נשיא המדינה, אבל בקריה הנושאת את שמו מתעלמים מדבריו אלו של המדען הדגול.

קצת הופתעתי לקרוא השבוע את פסק דינו של השופט אילן סופר, לפיו עובדי נמל אשדוד אינם זכאים לבונוסים על ימי שביתה. לי זה נראה מובן מאליו. הרי בונוסים ניתנים על תפוקה עודפת, לא על העדר תפוקה בכלל. אבל להיגיון כנראה אין מקום ביחסי העבודה בנמל אשדוד, ולכן היה צורך בבית הדין שיאמר זאת.

באותן שעות בהן פרסם סופר את פסק דינו, נקטו עובדי חברת החשמל בעיצומים, שבין היתר היו עלולים למנוע את פרסומו במועד של הדוח הכספי לרבעון השני. גם כאן התערב בית הדין לעבודה (השופט אלכס קוגן) והורה להם לחזור לעבודה סדירה, לפחות באופן זמני.

המשותף לשני המקרים, שממש-ממש אינם יוצאי דופן: עובדים בחברות ממשלתיות גדולות, מונופוליסטיות ומסואבות, המתנהגים כאילו שהם גם ההנהלה וגם בעלי הבית. שלא תבינו אותי לא נכון: העובדים חיוניים ואסור לדרוך עליהם ולנצל אותם. אלא שבחברות אלו האיזון הופר לחלוטין, בין השאר בעידודם של בתי הדין לעבודה. אולי ההחלטות השבוע של סופר וקוגן מבשרות על תחילתו של שינוי, בו גם להנהלה ולבעלים יהיו זכויות, ובו גם לעובדים יהיו חובות – ולא רק ההפך.

מנכ"ל יונילוור ישראל, ענת גבריאל, צריכה לעוף מתפקידה. לא בגלל החיידקים שהתגלו בקורנפלקס תלמה, אלא בגלל הטמטום. משום שרק מטומטם יכול להעלות על דעתו לרגע, שבעידן הפייסבוק ניתן להסתיר מהציבור מידע שכזה. משום שרק מטומטם אינו מבין שמידע כזה אינו שייך לו ולחברה, אלא לציבור כולו.

הזיהום התגלה כאשר התברר שבחנויות קיים מחסור בכמה ממותגי הקורנפלקס של תלמה והחברה סירבה להסביר מדוע. מכאן זה היה פשוט ביותר: סימן שלחברה יש מה להסתיר – ומה יש להסתיר באוכל חוץ מאשר זיהום? מה שחמור עוד יותר הוא שגבריאל וחבורתה גם לא דיווחו למשרד הבריאות על התקלה, ושבמשך שבוע שלם הם שיקרו כאשר טענו שמוצרים נגועים לא הגיעו למדפים.

קרוב לוודאי שההסתרה הזאת והשקר הזה הם לכל הפחות עבירה מינהלית אם לא פלילית, אך מעל לכל הם מלמדים על בורות, שחצנות וכאמור – גם טמטום. בורות: משום שהניסיון הכלל-עולמי מלמד, שהדרך היחידה לטפל בזיהום מזון היא בגילוי מהיר ומלא. שחצנות: משום שגבריאל כנראה חשבה שהיא יודעת יותר טוב מכל המנהלים של כל החברות בכל המקומות, כיצד לטפל במשבר כזה. וטמטום: משום שגבריאל לא מבינה כיצד עובד עידן המידע בו אנו חיים. אם זה לא מספיק בשביל לפטר אותה – אני לא יודע מה כן.