במשך למעלה ממאה שנה ידעה המדינה היהודית וגם זו שבדרך, אך הכרזות מלחמה. כאלה שהפכו לא אחת למלחמות של ממש. חרמות שאיימו על כלכלתה (בעוד היא קולטת בשנות ה-50 בלבד, כמיליון איש ממזרח וממערב), וכמובן את סאת החרפות והגידופים "הרגילים". מנת היומיום שלה, משכניה הערבים. לכך נוספה כקינוח, ההדרה, המתחדשת לבקרים, מהמוסדות הבינלאומיים. באותו זמן מוענק סיוע, גם כספי, של גורמי ממשל פלשתינים ואחרים, לארגוני "זכויות אדם" ישראלים, שונאי ישראל, במגמה להבאיש עוד יותר, את ריחה של מדינת ישראל.
והנה ראה זה פלא. כל נחשולי המתקפה הגלובלית המתמדת הזו, מבפנים ומבחוץ, הולכים עתה ודועכים. אומנם עוד רחוקה הדרך, אומנם עדיין מצויים גורמים הטורחים להותיר את הגחלים לוחשות לבל תדעך הבערה חלילה, לדאבוננו גם בישראל, אבל הכיוון ברור. למגינת לבו של השמאל. אש האיבה היוקדת הולכת ודועכת. הדעיכה מתחילה במעוז שבו תמיד הבערה הייתה בעיצומה: ערב הסעודית ונסיכויות המפרץ. משם נשמעים היום גם קולות אחרים לגמרי. קולות שבהם ניכר הרצון לפיוס.
משלחת בראשותו של אנוואר עשקי, גנרל בדימוס, המקורב לשלטון המרכזי בריאד, ביקרה בישראל (22 ביולי). גורמים במשלחת הקפידו לטעון כי המשלחת אינה מייצגת את ה
ממשלה הסעודית. בתשובה לשאלת כתב העיתון הפרו-סעודי "אל-חיאת", היוצא לאור בלונדון, נמסר כי לממשלה "אין שום קשר לעשקי ודומיו". רגע, מישהו אמר "דומיו"? מתברר כי במהלך השנים האחרונות התקיימו פגישות רבות בין בכירים בממשל הסעודי לבין בכירים בממשל הישראלי. כך לדוגמה נפגש בין היתר הנסיך טורקי אל-פייסל בגלוי עם בכירים לשעבר במערכת הביטחון הישראלית, האלופים בדימוס יעקב עמידרור ועמוס ידלין. דפלומטים סעודיים נראים לצד דיפלומטים ישראלים משוחחים בנוחות, בכנסים בינלאומיים רבים ברחבי העולם.
מוצר מוגמר
אנואר עשקי שנראה היום בשליחויותיו כאותה יונה צחורה שיצאה בשליחותם של ראשי הממשל בסעודיה, וחזרה אל תיבת נוח ועלה זית טרף בפיה... אמר בראיון שהעניק ל
ידיעות אחרונות בחודש יולי בכינוס בדוחא, כי "הנסיבות השתנו וכיום מסתמנים לישראל ולערב הסעודית אויבים משותפים". מדברי עקשי מסתמן, כי בניגוד ברור ליוזמה הסעודית, אותה הניח המלך המנוח עבדאללה על שולחן הליגה הערבית בשנת 2002 כמוצר מוגמר שאין לשנותו, הרי שבעידן המלך סלמן, אפשר לחזור ולדון בפתיחות ביוזמה זו, כולל באותם נושאים כבדי משקל מהם ישראל מסתייגת באופן גורף (זכות השיבה, לדוגמה). בכך מסמן גנרל אל עקשי מסלול ברור למו"מ עתידי בין ישראל לבין מדינות מרכזיות בליגה הערבית (נראה כי גם מצריים משולבת בתהליך זה).
ראש ממשלת בחריין, חליפה בן סלמאן אל-חליפה, אומנם הכריז בפסגה כי "הסוגיה הפלשתינית היא בראש סדר העדיפויות של הליגה הערבית". אולם זהו כנראה מס שפתיים. איתותים אחרים הבהירו לכל העוקבים אחרי הנעשה בעולם הערבי כי סדר היום של מנהיגי ערב שונה לחלוטין. משך זמן הפסגה, צומצם בניגוד לעבר, ליום אחד, הדמויות המרכזיות היום בעולם הערבי, נשיא מצרים עבד אל-פתאח א-סיסי וסלמאן מלך סעודיה, בלטו בהעדרם.
לעומת זאת, בראשית החודש (10 ביולי), ביקר שר החוץ המצרי סאמח שוכרי בישראל. ביקור חשוב המסמל היכן עומדת מצריים בקרב המסתמן בין הטוענים להגמוניה האזורית, ובראשם אירן ודאעש.
בהליכים להקמת ציר אנטי אירני, עשויות מדינות ערב המתונות "לרדת" סופסוף מהשפה המיליטנטית שלהם כלפי ישראל. הדבר ימחיש את השינוי במעמדה של ישראל בעולם הערבי. האם יתווסף שלב נוסף בהתקרבות של מדינות ערב לישראל, כנכונות למשל "לתפוס מרחק" מהרשות הפלשתינית? האם תיווצר נכונות לשלם לישראל במטבע היקר לפלשתינים מכל: העוינות לישראל, ולהחליף אותו במטבע אחר: נורמליזציה (ללא קבלת תמורה בערוץ הפלשתיני?), אם כך יקרה יתחולל כאן שינוי היסטורי מופלג, כל זאת בלא שישראל תוותר, לפחות בינתיים, בתחום הטריטוריאלי, ואולי גם תיווצר הסכמה שבשתיקה לוויתור של הגוש הערבי סוני על הגולן. ברור שבכך מסתמן שינוי עמוק בעמדת המוצא של הליגה הערבית.
הזדמנות חגיגית
מזווית ראיה שונה לגמרי, ובשולי ההתפתחות הזו, יובן החיזור המתמשך של נתניהו אחרי הרצוג. העובדה כי נתניהו מחזיק בתיק החוץ, ואף מציג זאת כפקדון/פתיון להרצוג, כשר חוץ עתידי ממפלגת העבודה, נועדה לאפשר לו "תמרון חיובי", בעתיד הקרוב, ככל שתתפתח היוזמה הערבית הצפויה. מזווית ראיה זו נראית גם הלהיטות של הרצוג, בנושא זה, כסבירה, ויותר מכך כקרש הצלה הנזרק אליו על-ידי רה"מ. לא ייפלא שמעבר לעניין המדיני ישראלי - ערבי, רה"מ ישמח "בהזדמנות חגיגית זו", להיפרד מגורמים מיליטנטיים בממשלה, כשר החינוך למשל. בנט איננו מחמיץ הזדמנות להפגין עמדות עוינות לנתניהו. שיקולים עתידיים של בחירות, ואולי רצון לייצר מאבק פנימי בליכוד על-מנת להחליש את רה"מ, כנראה פועלים כאן. מאידך-גיסא, בעבודה מבין הרצוג כי סיכוייו לשרוד כיו"ר המפלגה, אם תיוותר העבודה מחוץ לשינויים הדרמטיים הצפויים כאן, לראשונה בהיסטוריה, של ישראל, שואפים לאפס. הבנה דומה שוררת בקרב האופוזיציה. שם מבינים כי הדרך להחליש את הרצוג ואולי להרחיקו סופית מהנהגת המפלגה, היא למנוע ממנו לחבור לנתניהו, ובהרחקתו מתפקיד שר החוץ לעתיד.
אי-אפשר לסיים מאמר זה מבלי להתייחס לתפקידה, השולי/הירוד עד כדי גיחוך של התקשורת הישראלית, בתהליך האמור. בעוד נתניהו, המותקף על ידה ללא הרף, עומד כנראה להביא לשינוי עמוק במערכת היחסים בינינו לבין העולם הערבי, לראשונה בהיסטוריה של ישראל. קפאה התקשורת על עומדה, בעוינותה המסורתית כלפיו. אין היא מסוגלת להישיר מבט אל המתרחש אל מול עיניה. אין היא מסוגלת לעמוד בהתחייבותה האלמנטרית, בגין האמנה הבסיסית האומרת כי "זכות הציבור לדעת". תמיד, ולתת לכך ביטוי ומקום. לא יכולתי להשתחרר בכתיבת מאמר זה ממשל שלושת הקופים הידוע, המסמל, בתמציתיות, בגרפיקה הסימבולית שלו, את אלה שלא רואים, לא שומעים ולכן כנראה גם לא יכולים לדבר...
