כאשר המתלהמים המקצועיים, הגזענים והפוליטיקאים הבלתי מתורבתים בעליל מובילים קמפיינים תקשורתיים, אין לצפות לטוב. מטרתם אינה התרבות. מטרתם היא פוליטיקה של שנאה, הפרד ומשול, גזול כפי יכולתך, השמץ בכל הכוח. בפיגוע תרבותי המוני מסוג זה, הקולות השפויים לא יישמעו, ובעלי הכוונות הטובות יידחקו אל תהום הנשייה. הגסות, הבוטות, השקרים, האינטרסנטי, הם שינצחו. המחיר אינו חשוב בעיני המפגעים ובלבד שהם יזכו בליטרת הבשר הבלתי כשר והטרף הזה.
טוענים שהתרבות המזרחית קופחה על-ידי האליטה האשכנזית. איני רוצה להיכנס לוויכוח אם באמת התרבות המזרחית קופחה למרות שאני יכול להוכיח, באותות ובמופתים, שלא כך. אך כאמור, איני רוצה בכלל לדון בכך. כן אומר שההכללה הגורפת, "האשכנזים" אשמים בקיפוח והדרת המזרחיים, היא גזענות שמה. הפוסל במומו פוסל.
אני רוצה לספר בקצרה לקוראים הנכבדים איך תרבות בין אלף שנה, תרבות עשירה ומגוונת, תרבותם של אשכנזים, רחמנא ליצלן, הוכחדה בישראל כמעט לחלוטין על-אף שעדיין נשמתה לא נפחה. שרידיה עדיין מהלכים בינינו, ודווקא בארצות הגויים היא יודעת היום התחדשות. זו תרבות האידיש, ואם מישהו רוצה ללמוד שיעור מצוין בדיכוי תרבותי, ראוי שיתחקה אחר מה שקרה לתרבות האידיש במדינת ישראל. זו התרבות של מיליוני יהודים שחיו באירופה המזרחית במיוחד, דיברו בשפתה, יצרו יצירות תרבות שלעולם יישארו בפנתיאון התרבות העולמי, והכחדה החלה בהכחדת היהודים בתקופת השואה. תרבות האידיש ניצלה בזכות הגירתם של יהודים אשכנזים ממזרח אירופה לארה"ב, במיוחד, במהלך ההגירה הגדולה מאירופה בין השנים 1881-1924. יצחק בשביס-זינגר, יהודי, חתן פרס נובל לספרות שכתב באידיש ולא באנגלית או עברית, הוא דוגמה לפריחה המחודשת של האידיש בארה"ב. בישראל הוטלה עליה כליה.
לדבר עברית
המתקפה על תרבות האידיש לא החלה עם קום המדינה. הציונות ראתה בתרבות האידיש אויבתה הגדולה, סמל של הגולה, סמל של אנטי-ציונות. לכן, אין תמה שהרצועה הותרה וכל מאבק כנגד התרבות האידיש מבורך. עוד בראשיתו של היישוב החדש התנהלה מלחמה ממש באידיש. "גדוד מגני השפה", נערים ונערות תלמידי גימנסיה הרצליה בת"א, התארגנו ככוח אלים שכל מטרתו להטיל אימה על כל מי שמעז לדבר ב"ז'רגון" (כינוי לשפת האידיש), להוציא
עיתון או להעלות הצגה. הנה לכם קטע מתוך מאמר בעיתון
הארץ שכתבה פרופ' זהר שביט משנת 2014: "בסוף דצמבר 1927 הוגשה לבית משפט השלום העברי (מוסד וולונטרי, ששימש בתקופת היישוב להתדיינות בעניינים אזרחיים בין בעלי דין יהודים) תביעה נגד חיים נחמן ביאליק. הוא הואשם בכך שעלב בצעיר (שתואר ב"דואר היום" כמר נ.), שהעיר למשורר הלאומי על כך שדיבר יידיש בלכתו ברחוב. בתגובה על כתב התביעה הגיש ביאליק בעשרה בטבת תרפ"ח (3.1.28) מכתב לבית המשפט וזו לשונו: "אני וחברי מר י"ח רבניצקי, בלכתנו לבקר את חברנו הגוסס מר גרנובסקי ז"ל, עברנו ברחוב אלנבי ושוחחנו בחשאי בינינו, על-פי הרגל של עשרים ושמונה שנים, בשפה יהודית המדוברת על דבר מיתתו הקרובה של ידידנו הגוסס. בשעה זו הרגשתי שאיש אחד הולך בצדנו ומטה אוזנו לשיחתנו. אחרי רגע עבר האיש לפנינו ופנה אלי בחוצפה: מדוע אין אתם מדברים עברית? עליכם לדבר עברית! על זה עניתי לו בעברית: אין זה עניין שלך. אין איש שואל אותך. לך לך לדרכך - לעזאזל! חוצפה!"
ביאליק, לפי מיטב ידיעתי, לא היה ממוצא ספרדי ולא מזרחי. סיפורים דומים ניתן למצוא למכביר, אפילו יותר נוראיים. זאת הייתה המנטליות הציונית והיא לא הבדילה בין אשכנזים לספרדים. ממש כך. הקמת תיאטראות באידיש נאסרו בחוק ותקנות של המועצה לסרטים ומחזות שהכתיבה מה יראו היהודים החדשים. כך במאמרה של רחל רוז'ינסקי העוסק ביחסו של בן-גוריון ליידיש: "נושא הדיון בישיבה היה 'תאטרון גולדפאדן', תאטרון רפרטוארי ביידיש מאחר שעל-פי החלטת המועצה לביקורת סרטים ומחזות שקם בתל אביב בפברואר 1951. מאוגוסט 1949, הותרו הופעות ביידיש רק לאמנים אורחים שבאו מחו"ל לפרקי זמן קצובים, נאסר על תאטרון גולדפאדן לקיים הופעות, ומשהתעלמה להקת התאטרון מהאיסורים הושתו עליה קנסות חוזרים ונשנים. בסופו של דבר, לאחר תלאות רבות, עתרו השחקנים לבג"ץ. בעקבות העתירה קיימה הממשלה דיון בנושא במסגרת ישיבתה. הערכתו של בן-גוריון שהעותרים יזכו". וכך היה.
מפאת מגבלות המקום לא נוכל לפתח יותר את הנושא. קומיקאים, זמרים, סופרים ששפת יצירתם הייתה יידיש וחיו בישראל, נדונו לשכחה. יצירתם נמחקה לשנים רבות. זה היה מר גורלה של תרבות בן אלף שנים.
כור ההיתוך, אותה מדיניות שנועדה למחוק את הגולה באחת וליצור את היהודי החדש, הישראלי, גרם לעיוותים קשים, לסבל ובכיות. כך קמה ישראל ואלה היו חבלי לידתה. האקטיביסטים המזרחיים אינם יכולים להצביע ולו על סימן אחד מחיקה טוטלית של תרבותם. אולי אפליה. התרבות האשכנזית, היידישאית, חוסלה.
אתייחס בכמה משפטים לשקר אחר שהתקבע במחוזותינו: תולדות יהודי ספרד והמזרח לא נלמדו בהיסטוריה לבגרות. זהו שקר גס. יתכבדו הקוראים לבדוק את תוכנית הלימודים לאורך השנים, כולל כיום, לכיתות י-יא וייווכחו שכן מלמדים על תולדות יהודי תוניסיה, עירק, תימן, מצרים ומרוקו. הנה לכם התוכנית במסגרת נושא ערים וקהילות:
הקהילה היהודית בבגדד:
א. הפעילות הכלכלית של היהודים בח'ליפות.
ב. מוסדות ההנהגה העצמית של היהודים כביטוי לאוטונומיה יהודית: ראש הגולה, הגאונים, תחומי פעילותם והשפעותיהם על היהודים בעולם המוסלמי.
והנה עוד נושא: העלייה בשנות החמישים והשישים: ארצות המוצא של העולים, הסיבות לעלייה, ממדי העלייה ומאפייניה: עליית הצלה, עלייה מבוקרת, עלייה חשאית. תהליך הקליטה: הקשיים, השיקולים המשפיעים על תהליך הקליטה. אירועי ואדי סאליב: משמעותם והשפעתם.
ועוד אחד: ההשפעות של תוצאות מלחמת העצמאות והקמת מדינת ישראל ושל תהליך הקמתן של מדינות עצמאיות ריבוניות בארצות אגן הים התיכון על גורל היהודים בארצות אלה)הסבר התהליך הכללי ודוגמאות ממדינות שונות(.
לעומת אלה, בארבעים השנים האחרונות אף תלמיד לא למד בתיכון על קהילה יהודית אשכנזית כלשהי כנושא חובה בבגרות. לא ולא. שואה וציונות היו לנושאים היחידים אשר נגעו ביהודים האשכנזים.
אלה העובדות. מי שרוצה לבדוק, מוזמן לעשות זאת ומיד.
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
