איני יודע לאם לשמוח או לבכות. מצד אחד, סוף סוף ביבי עוזב את האוצר ואולי כעת מיליון וחצי עניים ועוד חמישה מיליון בני מעמד הביניים יוכלו לנשום לרווחה.
מצד שני, בשבוע האחרון אני מרגיש שידור חוזר של ימי אוסלו וחושש מעוד עשור שחון.
אז מה היה לנו? בשבוע אחד פורסם הפער הבלתי נתפס בין עניים ועשירים, העובדה כי בישראל חיים מיליון וחצי עניים וכי ישראל היא המדינה המושחתת בעולם המערבי. באותו שבוע מחבל יהודי ניסה לשחק אותה יגאל עמיר ושר האוצר התפטר.
אז איך מכילים את שטף האירועים הללו? למה מתייחסים? מה יותר חשוב לעכשיו ולעתידנו?
איני מכיר הרבה אנשים שששים להישאר בעזה, אך אני מכיר הרבה שחשים שלא בנוח מהתהליך. תהליך אוסלו קרע את הציבור, לא בגלל הוויתור על השטחים אלא בגלל התחושה שאין למהלך רוב בעם. כך גם תהליך ההינתקות מעזה. כעת, עם התפטרותו של ביבי וגלגול העיניים של רוב שרי הליכוד, אין לתהליך כזה משמעות לגבי תהליך השלום עם הפלשתינים ולא לעתידה של מדינת ישראל משום שהוא ייכשל, לא בגלל הקאסמים אלא מחוסר הבשלות של הציבור.
התפטרותו של ביבי אומנם מחלישה במעט את הממשלה, אך לא תעצור את הרכבת. הרכבת שלא תגיע לעולם לתחנה, משום שאחרי ההינתקות יבואו בחירות שבהן ינצח שוב הימין ושאחריהן נחזור לעזה בגלל הקאסמים.
מזכיר נשכחות? ב-92' הבטיח רבין שנצא מעזה וכך אחרי האינתיפאדה הראשונה אכן יצאנו. האמנם? האמנם נצא עכשיו באמת?
הבעיה של הפוליטיקה הישראלית היא קוצר הראות או הדחף לסיפוקים מיידיים ולכן אין משמעות לתהליך מדיני הסובל מתמיכה מזערית כזו, שכן הוא יוביל את הציבור הישראלי שנות דור אחורה.
כשם שביבי עלה לשלטון על גלי האכזבה מאוסלו, כך הוא יעלה על גלי המאוכזבים מההינתקות מעזה. לא, זה לא בגלל הפיגועים שהיו ושיהיו אלא בגלל חוסר בשלות הציבור, בגלל שהפוליטיקאים שלנו הרגילו אותו לקצב טלוויזיוני, בגלל שהם חיים בקצב כזה.
וכך, השגשוג הכלכלי בשנים-1992-1995 (שלא היה כדוגמתו מאז השנים שאחרי מלחמת ששת הימים), נמוג עם קריסתו של התהליך המדיני אשר הביא גם להאטה כלכלית ולקריסה טוטאלית החל מהאינתיפאדה השניה.
ללא שינוי השיח הציבורי מביטחוני לחברתי, לא יהיה שינוי פוליטי, לא יהיה שלום. רק כאשר תקום מפלגה שתשבור את השיח הביטחוני ותפעל לשינוי תודעתי ארוך טווח, רק אז תיפתח הדרך לשינוי פוליטי ולתהליך שלום אמיתי עם הפלשתינים.
עם כל הכבוד למפלגת העבודה, הכמיהה לכוח ולהשפעה היא לגיטימית, אך אינה יכולה להיות מטרה. אין בישראל אלטרנטיבה חברתית, כי מפלגות השמאל הציוני, כמו רוב סיעות הבית, הן בסך הכל צל חיוור של הליכוד.
אין אלטרנטיבה, משום שבעבור תוכנית מפוקפקת וצרת אופקים מבחינה ביטחונית ומדינית, ששמה הינתקות, משתפים המרכז והשמאל פעולה עם הידרדרות חברתית-כלכלית ומוסרית, עם רמיסת שלטון החוק, עם שפלות המוסר הציבורי, עיוות סדר העדיפויות הלאומי והתערערות הדמוקרטיה, פירוק הסולידריות החברתית במדינת ישראל.
בישראל יותר אזרחים נפגעים מתאונות דרכים (כ-500 הרוגים בשנה וכ-160 אלף פצועים קשה מאז קום המדינה - על-פי נתוני הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים) ומסרטן (23 אלף חולים מצטרפים מדי שנה )מאשר במלחמות. אבל אף אחד לא חושב להציע על כך אי אמון בממשלה. האם דמם של הנהרגים בפעולות איבה סמוק יותר מאלה המתים מסיבות בנאליות יותר אך מוצדקות פחות?
מפלגת העבודה היתה צריכה להצביע נגד תקציב 2005 ולא לתת לביבי את הלוקסוס של "העברת הרפורמות המבניות" על חשבון מיליוני העניים. אסור היה לה לתמוך בתקציב 2005 אפילו במחיר נפילת הממשלה והליכה לבחירות.
איני מאמין שבכירי העבודה מאמינים שתהליך ההינתקות ישרת אותה אלקטוראלית או ישרת לטווח הארוך את עם ישראל מבחינה ביטחונית.
ניצחון השמאל עלול להיות ניצחון פירוס שכן ההינתקות אינה העיקר והיא גם לא תוביל אותנו לעתיד בטוח, שהרי ראש הממשלה כבר הודיע שלא תהיה עוד הינתקות.
בטווח הקצר, בחירות עכשיו יציגו את מיליוני העניים, את המשבר החברתי, את מערומיו של שר האוצר המתפטר ויאפשרו לאבו מאזן לעצור את השתלטות החמאס בעזה.
בטווח הארוך, החברה הישראלית חייבת למצוא מתוכה מנהיגות חברתית שתייצר שיח חברתי חדש שנשען על אנושיות ולא על מיליטריזם, מנהיגות שרואה בשלום ערך חשוב אך לא יחיד, שמקדשת חיי אדם לא על-פי נתוני רייטינג, מנהיגות שתחייה את אתוס מדינת הרווחה (כפי שהוא מתקיים בסקנדינביה) ושתעמוד בנגף השחיתות.
רק אז נוכל לצעוד לשלום בטוח על בסיס הנוסחה - שתי מדינות לשני עמים, על בסיס גבולות 67'.
