לפני מערכת הבחירות של שנת 2015 ישבו שלושת הרשימות שייצגו את הסקטור הערבי (חד"ש, רע"מ - תע"ל ובל"ד) ודנו בכובד ראש למען איחוד רשימותיהם לרשימה ערבית משותפת, על-רקע העלאת אחוז החסימה לפרלמנט הישראלי, לארבעה מנדטים מינימום. הם הבינו שריצה עצמאית של כל רשימה יכולה למצוא את כולם מחוץ לפרלמנט. אבל מנגד עמדו לפניהם המון בעיות. חד"ש איננה רק רשימה של שוחרי שלום ערבים ויהודים אלא שזו בעצם המפלגה הקומוניסטית הישראלית שנשארה, עם השקפות אנטי דתיות ותמיכתם ברפורמות תרבותיות ומתירניות ברחוב הערבי. הייתה שם תנועת בל"ד שהרימה את הדגל הלאומי - הפלשתיני לתורן כזה שיהודי חד"ש פחדו ממנה כמאש, וגם לא מעט משום שרוב הנהגת בל"ד היו אנשי חד"ש שפרשו לבנות תנועה לאומית - ערבית נטו, ובראשה העמידו את עזמי בשארה, עוד איש חד"ש לשעבר. והייתה שם גם תנועת רע"מ - תע"ל שבמרכזה עמדה התנועה האיסלאמית, שממנה פחדו גם הקומוניסטים, השמאלנים והנוצרים של חד"ש וגם הלאומיים החילוניים של בל"ד, ובמיוחד חבריהם הנוצרים. כל צד פחד מהרעיונות האידיאולוגיים של השני ושל השלישי. הם עשו לילות כימים - ושבועות ארוכים, עד שמצאו נוסחה גואלת והקימו את הרשימה הערבית המשותפת, שזכתה בשלושה עשר מנדטים לעומת אחד עשר המנדטים שזכו להם כל שלושת המפלגות הערביות הללו בבחירות הקודמות, של שנת 2013.