מראה פניו של החייל אשר הגיש את צו הפינוי לאחת מתושבות גוש קטיף ניבט אלי מהמסך כשצפיתי בעוד יום שגרתי, לכאורה, בחדשות החוץ ברשת סקיי. כיתוב לקוני דיווח, כי צה"ל חסם את הכניסה ליישוב, אפשר לצאת - אי אפשר להיכנס. ההינתקות באמת נכנסת לתוקף, לא רק בחדשות, לא רק בשיחות הסלון - היא ממש מתחילה. המציאות נושכת.
לא קשרתי סרט כתום לרכב, גם לא כחול או לבן. לא הבעתי מחאה בכל דרך שהיא, במובן מסוים גם לא בליבי, וכרגע - זה לא לגמרי משנה מה אני חושבת שנכון או לא נכון לעשות. היום הזה הוא יום היסטורי וצריך לעצור רגע ולהביט למציאות בעיניים - אם אפשר במשקפיים סובייקטיביות וללא כחל ושרק. פשוט מאוד - זו המציאות וכרגע אין לנו שום דבר שאנחנו יכולים לעשות, אז תעצרו - ותביטו בה. תוכלו לראות שתי תמונות ולא משנה מה תחשבו עליהן - כך הן נראות: מצד אחד, תראו אנשים לבושים בכתום עוזבים את הבית שלהם, ויודעים כי תהיה זו הפעם האחרונה שהם יביטו בו, ובחממות שלהם, ובזכרונות שלהם. מנגד, חיילים שחלקם התגייסו לא מזמן וכעת צועקים לעברם כי הם "צבא הגירוש לישראל". חלקם אפילו לא יודעים מה אמר שרון ומתי, הם פשוט פשטו את תלבושת הקלאברים, ועברו למדים.
תומכים או מתנגדים, אנחנו מפנים חלק מהמדינה שלנו היום, חלק מהאנשים שלנו יוצאים מהבית והם לעולם לא יוכלו לחזור אליו, כמו אשת לוט - עדיף שלא יביטו לאחור. הם אומנם לא יהפכו לנציבי מלח ויקפאו - אבל ללא ספק דמעות מלוחות לא יוכלו להיעצר בלבם.
זה יום קשה, ואי אפשר, גם אם רוצים בשלום, גם אם מאמינים בו וגם אם מאמינים כי זו הדרך היחידה - להתעלם מהקושי שבו. זה הזמן אולי, גם אם תומכים בדרכו של ראש הממשלה, הנבחר, גם אם מאמינים בדרכו או בדרכה של הדמוקרטיה שהציבה אותו בראשנו, להפסיק את העוינות והציניות, את הרוע, שבקרב המתנגדים והתומכים ופשוט להביט במה שקורה באזור שלחלק מאיתנו הוא כבר מזמן לא חלק מהמדינה, בכל אופן לא העזנו להתקרב אליו וגם לא ברכב משורין.
ראש הממשלה שינה את עמדתו, זו אשר הפכה את המתיישבים לכתומים, אבל ברגע זה, בתחילתו של יום אשר יצוין בספר ההיסטוריה שלנו - זה לא מה שבוער. מה שבוער הוא הבלבול שלנו, ושל החיילים שמינינו לעשות את העבודה בשבילנו.
הגיע הזמן לתת כבוד גם לאלה שלא חושבים כמוכם ולאלה שעוזבים את ביתם ועוברים דירה, חלקם בפעם השנייה. לתת כבוד לחיילים שבחלקם מתנגדים לפקודה שעליהם לבצע, חלקם מתקשים לבצע אותה - אך עומדים במשימה בכבוד. אל תגידו שאין להם כבוד, שהם מייצגים את "צבא הגירוש לישראל" - הם מייצגים את המדינה שבראשה עומד רה"מ, בשלטון שהפתרון היחיד שלו הוא לעיתים לעשות את מה שלא כולם בעצם רוצים לעשות. זוהי דמוקרטיה. זה המחיר. כבוד למקבלי ההחלטות - כבר מזמן לא נותנים כאן, וללא ספק "שינויי מזג האוויר" שלהם הם שאחראים לסופת השלגים שפיתחה בלבול בקרב רבים.
תנו כבוד לחיילים, שלא מזמן סיימו את הבגרות ופתאום הם בעולם שאפילו המבוגרים לא יודעים איך להתמודד עימו.
הסרטים הכחולים-לבנים של תל אביב שעומדת לכאורה בראש מעוז השמאל אשר לטענת רבים אינו יודע את הצפון, מעבר לרמת אביב או את הדרום, מעבר לדיזינגוף סנטר, הם בסך הכל אופוזיציה לצד השני, וכך גם להיפך. חלקם אולי רואים את המציאות מבעד למסך הפלזמה אך חלקם מאמינים באמת ובתמים בדרכם. לכן אל תרמסו את כבודם כבני אדם. אותם תושבים הם אזרחי מדינה ישראל - לא פחות מכם, כמו שהחילונים אינם פחות יהודים מהדתיים שומרי המסורת.
תנו כבוד אחד לשני, כי ההינתקות תסתיים עוד מעט וחוסר הוודאות יפגע בכולם - גם במתנגדים וגם בתומכים.
