כשיתפזר ערפל הקרב מעל גוש קטיף, לאחר שיכבו את להבות המאבק האבוד מראש - שהרי ברור שהצבא והמשטרה, כמו גם המדינה, ובראש ובראשונה המדינה, לא יכולים להרשות לעצמם ולנו שההינתקות לא תצא אל הפועל - יישארו בקרב כל אותם צעירים שבאו להילחם על "שלמות הארץ" שקים גדולים ותפוחים של זכרונות. כן, הם יוכלו להתגאות בפני חבריהם שהעדיפו להישאר על החוף בתל אביב, כי הם עשו משהו למען המולדת.
יהיו ביניהם כאלה שיכתבו ספרים על האירועים הללו, המתרחשים ממש עכשיו. אולי גם מחזות מרגשים. יהיו כאלה שיצלמו סרטי תעודה. יש בוודאי ביניהם כאלה שמתעדים את עצמם ממש עכשיו, כדי לקבל שעת מסך בערוצי הטלוויזיה שכל כך משתוקקים לחומר חם ואותנטי. בכל מקרה, בשורה התחתונה, ברור שכולם יתפנו, גם אם יקיזו את דמם של החיילים והשוטרים.
המלחמה במשטרה ובצבא ייזכרו במוחותיהם של אותם צעירים כחלק מקרב אידאולוגי, חסמב"ה במיטבו, נגד האוייב כחול המדים, נגד המגרש הלובש חאקי, זה שעושה את דרגותיו וקידומו על חורבות בתיהם של יהודים יקרים, ובלי כל צליל של ציניות, הם באמת יקרים. אין ויכוח על כך שמדובר באנשים שבנו ארץ שופעת על חולות ריקים, שהיה להם חזון, אלא שהוא התנפץ מול הטכנולוגיה, מול כלי המשחית שבידי הטרור הפלשתיני, מול המציאות שמכתיבה למדינה את כללי השוק הציניים ביותר - עלות מול תועלת. כמה עולה למדינה, בדם ובכסף, להחזיק את אותם אלפים שחיו עד היום בגוש קטיף.
בסעיף חשבון הנפש, שהרי אחרי כל אירוע כזה נדרש חשבון נפש - כל אחד, תומך או מתנגד להינתקות, צריך לחשוב עם עצמו, לדמיין שיש לו ממש עכשיו ילד בן 18 או 19 או 20, שהוצב בגוש קטיף, במוצב טרמית המחורר מעשרות רימוני יד ופצצות שנורו אליו מדי לילה, או כברווז נוסע על ציר פילדלפי המטווח ע"י צלפים ומפגעים, כדי להגן על אותם מתיישבים מול מיליון פלשתינים, שחלקם מבקשים להרוס, לפוצץ ולהשמיד את מי שלדעתם גזל מהם את אדמתם, ואז להחליט - האם הוא בעד או נגד החזרת עזה לפלשתינים.
לקשור סרט כתום על המכונית זו חוכמה קטנה מאוד. גם להפגין מול קריית הממשלה זו לא גבורה גדולה, ואפילו להגיע לנווה דקלים ולהצית את איזור התעשיה שם כדי להקשות על כוחות הביטחון בפינוי, זה לא מבצע שניתן להכניס לספר היסטוריה אובייקטיבי תחת הפרק "המרד וגיבוריו". החוכמה הגדולה באמת היא לשלוח ילד, שגידלת בעמל, ביזע ובדמעות, לג'יפ סיור חשוף למטעני צד וליריות צלפים, כדי לשמור על כמה אלפי תושבים, יקרים ככל שיהיו, החיים בתוך מיליון ערבים.
והשאלה הגדולה היא מה יהיה אחרי הפינוי?
כל מומחה והתשובות שלו. מספר רואי השחורות גדול לפחות כמו מספרם של האופטימיים. אם לא ננסה, כהורים לילדים שאו-טו-טו ילבשו מדים ונשק, אזי כשנגיע אל בתי העלמין הצבאיים לבכות על מי שהלך, תמיד נזכור שיכולנו לנסות גם אחרת, ולא עשינו, כי פחדנו, כי לא האמנו. כי במשימה החשובה ביותר שלנו כבני אדם, כעם, נכשלנו. לא הבאנו את השלום. כל היתר ייראה פתאום לא חשוב. אחרי הכל, מהי רצועת אדמה, טובה ופוריה ככל שתהיה, ואפילו אורכה עשרות קילומטרים, מול מטר רבוע אחד של מצבה, שתחתיה נקבר היקר לך מכל, זה שבשבילו עמלת כל חייך, זה שעליו בנית את שמחת חייך ואת זקנתך?
