על עקירה, חתולים, והיבטי ההרס

אבוי לאותו חורבן. וכאקורד צורם המתלווה לו - המוות המיוסר הצפוי למאות או אלפי חתולי גוש קטיף, שמצאו ב-17 הישובים הפורחים הללו בית חם ואנשים הגונים ובעלי לב הרואים ברכה בעמלם. אנשים שרבים מהם אוהבים את החי והטבע סביבם.

מוות בצמא איום, בשמש היוקדת ובין איי החורבות, לפי הצפוי, של מה שהיו פעם ישובים פורחים. ובין מלתעות כלבי הטרף שישמשו מן הסתם את הכוחות המפנים. וכמובן, ההכחדה האכזרית כאשר המבנים המתנתצים יקרסו בשאון הדי-ניינים על החיות האומללות.

וכי אין הפינוי והאטימות מנותקי רגש?
חורבן ועקירת האדם מנוף מולדתו - הם גם הרס הפאונה שנוצרה סביב האדם.

סרטון וידאו: איפה הלב?
[קישור]


יש שיתרעמו בנקודה זו או אחרת: "הרי פינוי היהודים מגוש קטיף אינו מוביל להשמדתם. רחוק מכך. כך למשל, השוואה כל שהיא לתקופת שואת יהודי אירופה אינה אלא פרובוקציה מרושעת וגרוע מזאת..."
האמנם?

ניתן לומר בדרך כלל:
פינוי יהודים "למניעת חיכוך עם צורריהם" מוביל לפחות לשום מקום במקרה הטוב. אבל יתכנו בנסיבות אלו גם תרחישים גרועים רבים ובהרבה. אין לזלזל בהפקת לקחים מן ההיסטוריה, לפחות במספר היבטים, גם אם לא ביחס לחזרת התמונה הכוללת על רוב הרכיבים המשמעותיים שבה.

וכך, ב-11 לאוגוסט, מספר ימים לפני העקירה, בהיותו מעודד מתהליך ההינתקות, קבע שייח' סעיד סיאם, מבכירי החמאס ברצועת עזה: "הספירה לאחור של מדינת ישראל כבר החלה". כשריח הפינוי עולה באפם, יצאו ביום זה רבבות פלשתינים צוהלים לחוף ימה של עזה, לפסטיבל של תרועות פרע על אידו של "האויב הציוני".

האם הפלשתינים ידאגו לחתולים?
השרב היוקד יגיע לשיאו לפי התחזיות בימים הראשונים לפינוי. חלק מהחתולים ימחצו תחת הדי-ניינים והמפולות, וחלק עשויים להיות טרף למלתעות כלבי הטרף שמן הסתם יסייעו לפינוי. לאחר מכן הישובים כולם יהיו למעשה איי חורבות ותילי בטון ואבן. ככאלה, לא יהיה לבני אדם מה לעשות שם. החתולים יסתתרו במשך היום מהשמש היוקדת בתוך גומחות אבן, במטרה לחסוך בצריכת המים של גופם. זאת פרט לימים הראשונים, בהם ישוטטו למצוא מים ואוכל, אך לא ימצאו. ייקח זמן רב עד שיפנו את החורבות, מבצע אדיר לכשעצמו. יתכן שפלשתינים יסתובבו בין החורבות ובצחיחות-ההרס ביום או ביומיים הראשונים, אך אלה לא ידאגו לחתולים למים, הדבר העיקרי אותו הם צריכים.

יהיו אולי 10 או 15 אחוז מבין החתולים שיחצו, כעבור מספר ימים, רעבים ומוכי צמא נורא, את החולות והשדות לכיוון מחנות הפליטים ומגורי אדם. השאלה היא אם שם ידאגו לחתולים הצמאים והכחושים הללו למים. הפלשתינים והסורים, בניגוד למצרים, לרוב אינם דואגים לחתולים, ועזה היא אחד המקומות העניים ביותר בעולם, כאשר מרבית תושביה חיים בעיקר על קיטניות מיובשות שהם מקבלים מאונר"א - סוכנות הסעד והתעסוקה של האו"מ.

בני הישובים הנעקרים מישוביהם הפורחים, הגם שיחרתו צלקות קשות בנפשם על החרבת המפעל הפורח שבנו מול אותו חוף ים בתולי וטהור, שכמו מייצג את טוהר מפעלנו מול משנאים - הרי יוותרו בחיים. אך אלפי חתולים נידונים כאן למוות מחריד ומיוסר, מוות איטי בשרב, מצמא נורא, ולפי הצפוי בין הריסות מה שהיו פעם ישובים פורחים וחמים אותם אהבו. ובשמש אוגוסט היוקדת ללא רחם.

יש להבין: 17 ישובי גוש קטיף הפכו בכישרון ומיומנות המעשה של תושביהם ובחריצותם הרבה, לאחד מסיפורי ההצלחה הנדירים של החקלאות הישראלית (שבמקומות רבים הינה פושטת רגל). 65% מייצוא ירקות החממה האורגניים ו-90% מייצור "עלים ללא חרקים" (כגון חסה) מקורם בגוש קטיף. כללית, 10% מהייצור החקלאי בארץ ישראל מקורו בגוש קטיף, וחלק איכותי במיוחד מכלל יצור זה. דומה שהברכה שררה שם בכל, וכך הפכו לא במעט מושא לקינאת רבים, כולל אולי מקצת בני קיבוצים שענפי החקלאות בהם הם כישלון צורב.

בישראל המסואבת דהיום, המתוארת בדוח הבנק העולמי כמדינה המושחתת ביותר במערב [קישור] מהווים ישובי גוש קטיף, בחריצות ויושר אנשיהם, וכישרון המעשה שלהם, ובהצלחתם עקב יגיע כפיהם, נקודת אור נדירה. דווקא במציאות בעייתית וקשה זאת, הרי חורבן 17 הישובים הפורחים (כשכפר דרום למשל נוסד עוד ב-1946 ועמד עמידת גבורה מול הצבא המצרי הפולש במלחמת השיחרור) הינו דבר מדהים וחסר תקדים שאומה מחוללת לעצמה. זאת על-רקע קריסה כלכלית שתגבר ופשיעה כלכלית עניפה, כאשר הסיאוב הערכי הוא האקלים הרוחני השלילי של ההסתמכות הנרחבת על פשיעה כלכלית, אופי קרטליסטי מבוסס-שילטון של המשק, הזרמת אשראי במעגל סגור לחוגים מצומצים, והצרת יזמות כלכלית.

וכי אין הרס ישובי גוש קטיף על הפאונה שבהם ביטוי של הסיאוב והאטימות שפשו בנו?

וכתב נתן אלתרמן:

ויודעים זוממי התרמית
כי חנם זה הקו לא יובס.
כי תמצית האבקות עולמית
מקננת בזה המתרס.

אם חרות העולם במכור-ברית
לא תהיה לאויביה למס -
תזכר העמדה הקדמית,
שעליה שמרו ממרמס.

("העמדה הקדמית", חורף תש"ח, מתוך "מגש הכסף", הטור השביעי)



פרטים חשובים אודות גוש קטיף ב"וויקיפדיה"
[קישור]

מול הים התכול והטהור ובתוככי מפעלם המשגשג, רבים מאנשי גוש קטיף הם מאירי פנים, ואוהבי חי וחיים, כראוי לאנשים שהברכה שורה במעשה ידיהם:
כך למשל, שלמה קדוש מהיישוב "פאת שדה" מאכיל חתולים ביישובו. בסביבת ביתו יש כ-50 חתולים. כמעט שש שנים הוא מאכיל אותם, והם מסתובבים ליד ביתו ובחצרו. לדבריו, יש גם המון גורים בני חודש או חודשיים. "הם אוכלים אצלי ביחד עם הכלב שלי, הם רגילים שמטפלים בהם. אני לא יודע מה יהיה איתם כשנעזוב", הוא אומר. גם יעקב אברג'יל, תושב "פאת שדה", מוטרד מנטישת חיות מחמד מאסיבית לכשיגיע יום הפינוי. "אנחנו רואים מה קורה עם בני אדם שלא מוצאים להם פיתרון, אז קל וחומר שזה יקרה עם חיות", הוא אומר. "אני מאמין שחיות רבות ייזרקו. לא נראה לי שהפלשתינים אוהבים חיות כל כך וכואב הלב לחשוב על זה" (מתוך NRG מעריב, 17.7.05).

אודות החתול:
החתול - חיה חכמה, טובה ואוהבת להפליא, נקייה ואלגנטית. בישובי גוש קטיף, לחתולים רבים יש בית. אבל יש גם חתולים חסרי בית רבים שמסתובבים בישובים והתושבים מאכילים אותם ונותנים להם קערות מים בשרב. ואלה גם נוטים לברוח כשמנסים לקחת אותם. אז להשאיר אותם במאותיהם ואלפיהם בין ההריסות והחורבות בחום הכבד, לגווע במוות איטי ומלא יסורים, ללא אוכל, וגרוע מזה, ללא מים?

והרי החתולים מביאים תועלת כה רבה לאנשים בדרום. מחסלים עקרבים (וכמובן גם את המקקים), ויש גם מקרים רבים בהם הצילו תינוקות מהכשת נחש. שכן לחתול מנגנון ביולוגי מיוחד ללוחמה בנחשים - צידוד, חמקנות ומעין "ריקוד" סביב לנחש, כמו מתאגרף זריז. ובעמדה המתאימה, הנחתת מכות חזקות עם ציפורניים לטושות כלפי ראש הנחש.

החתול מועיל להפליא למניעת מחלות ומגיפות. מעניין לספר כי באירופה השתוללה במאה ה-14 המגיפה השחורה - שחיסלה תוך שנים ספורות שני שלישים מאוכלוסיית אירופה. ואילו על היהודים פסחה המגיפה במידה רבה, דבר שהביא לרדיפתם על-ידי הנוצרים, בעלילת הדם שהם הרעילו את מקורות המים. כך ההמון הנבער ועדת מסיתים חשוכה טפלו אז על היהודים, בדיוק מהסיבה שהם כמעט לא נפגעו במגיפה, את האשמה של הרעלת בארות המים על-מנת להיפרע בנוצרים.

סיבת המגיפה היתה במדה גדולה בכך שהכנסיה הכריזה בימי הביניים מלחמת חורמה על החתולים, תיארו אותם כשליחי השטן, ציירו חתולים שחורים כאביזר חובה של מכשפות, האמינו כי החתול שייך לכוחות האופל, וייחסו לו תשע נשמות. וכך השמידו הנוצרים בקנאות חשוכה מאות אלפי חתולים, חלקם אף הועלו על המוקד בכיכרות.

והתוצאה: העכברושים התרבו בכמויות מדהימות באין מפריע, והדבר היכה באוכלוסיה והתפשט במהירות עצומה. אומרים אומנם כי המגיפה השחורה לא פגעה ביהודים בשל מנהגי נטילת ידיים מנהגי ההגיינה והניקיון האישי שלהם, אך זה רק חלק מהתמונה. הסיבה העיקרית היא כי גטאות היהודים ושכונותיהם היו המקום היחיד בו החתולים שרדו וחיו בטוב. שכן, אף על-פי שעל היהודי נאסר להחזיק חתול, הרי היהודי הוא רחמן בן רחמן, והנשים הרחומות האכילו אותם והישקו אותם בשיירי הארוחות, בחצרות וברחוב (אף שלא הכניסום הביתה). וכך, בשכונות היהודים הוכחדו העכברושים מפיצי המחלה על-ידי החתולים.

ועכשו עומדים להפקיר את החיות הנפלאות והמועילות כל-כך הללו, במאותיהם ואלפיהם, למוות איטי ונורא ביסורים בין חרבות הישובים הפורחים הללו, ולגוויעה איטית בצמא בחום היוקד, בין ההריסות ותחת השמש חסרת הרחמים.

אכן, עוקרי הנטיעות, תכופות אינם מבחינים מהם מימדי ההרס השונים שהם גורמים, בהינף מגמתם הנוורוטית להחריב.

זוכרים את חלום פרעה אותו פתר יוסף? יוסף יעץ בעקבות פיתרון החלום לפרעה לאגור חיטה לשבע השנים הרעות. וכשהיה בכנען רעב, איפה שברו שבר? במצרים. הכלכלה המצרית היתה מבוססת על יצוא חיטה לכל האיזור, ממגורות חיטה ושיטות השקייה ועיבוד מתקדמים. אבל מצרים היתה גם התרבות הראשונה בהיסטוריה שגילתה את מעלותיו המופלאות של החתול, אימצו אותו והעריצו אותו. חיברו לכבוד החתול שירים והימנונים, והיו "מטורפים" עליו, לראשונה בתולדות הציוויליזציה.

ואיך גילו המצרים לראשונה את מעלותיו של החתול?
כאמור, הכלכלה המצרית היתה מבוססת על ממגורות ענק. אבל מיהו המכרסם הקטן שיכול לפגוע אנושות בחיטה האגורה? אכן, העכבר.
ומי יכול להגן בפניו? צדקתם: החתול, הוא ולא אחר.
אז המצרים הם שהשתמשו לראשונה בשיטת הדברה ביולוגית זאת, ומסביב לכל ממגורה היו מאות חתולים.

בארץ הנילוס הלחה גם שורצים הנחשים והעקרבים. ומי מגן בפניהם באפקטיביות? הכלב? אין הוא יכול לעשות כלום בנושא, הטבע לא צייד אותו ללוחמה בחיות אלו. רק החתול. החתול גם מבער חרקים, חלקם מסוכנים כגון עקרבים, וחלקם מגעילים, כגון מקקים.

וכך, ירח הדבש של האנושות עם החתול היה במצרים הקדומה, כ-3000 שנה לפני הספירה. החתול החל במצרים הקדומה את הקריירה שלו כשומר ממגורות, ועד מהרה שכבות האליטה ואף האוכלוסיה העממית התאהבו ביצור הנפלא הזה: הוא צוייר, פוסל, נכתבו לכבודו הימנונים ואף היתה אלה-חתול בשם בסטא עם פולחנים שמחים ונערצים. ולא עוד, אלא שנמצא במצרים ליד גיזה בסוף המאה ה-19 על-ידי ארכיאולוגים אנגלים איזור קבורה ובו 18 אלף חתולים חנוטים. הערצתם של המצרים את החתול לא ידעה גבולות, וכך ראוי שיהיה, שכן החתול מרומם את הרוח, מעלה את ההשראה היוצרת ומחזק את המידות הטובות וחוש האחריות.

החתולים הם עילאיים יותר ממה שמקובל לחשוב. עקב הדמיון האנטומי למוח האדם. האונות הפרונטליות, שהן המבנה העילאי הגבוה ביותר באבולוציה, מפותחות אצל חתולים למעשה אף יותר מאצל כלבים. הן אחראיות בין היתר לתושיה יצירתית, להתנהגות אקספלורטיבית (חקרנית), לדחיית סיפוקים (לא להיות "לחוץ בזמן") ויכולת לאינטגרציה (שילוב, תכלול) וקואורדינציה בו זמנית של מספר אלמנטים.

אצל החתול - נפח האונה הפרונטלית (שהיא המבנה החדיש ביותר בהתפתחות) ביחס לנפח המוח, הינו גבוה וקרוב לזה של שימפנזים - % 17, מול 29% אצל האדם ו-7% אצל כלבים.

כך איפוא, בבחירה מיידית בין מזון וגילויי אהבה, יעדיף החתול קודם את החיבה והליטוף, אף אם מדובר בחתול חוצות רעב. זאת בעוד יונקים אחרים יעוטו ישירות לאוכל, תוך צמצום הקשב והרגישות. והרי הזנה בנסיבות של רעב קרובה וישירה יותר ביחס להישרדות הטהורה. והנה, מה אנו רואים אצל יצורים עיליים (פרימאטים)?

ביצורים העילאיים ביותר - רגש החמלה למשל הינו טבעי. הוא פועל בשיתוף פונקציונלי עם דחפים גבוהים נוספים כגון הדחף לאוטונומיה כלפי, מול, ובהנגדה לסביבה, ואקספלורציה ולימוד עמוק אודות הסביבה. שני האחרונים (הדחף לאוטונומיה והדחף לחקר) מופעלים הן מעבר לסיפוק צורך מיידי, והן בחוסר תלות פונקציונלית ובאופן אוטונומי לכורח להתגוננות מאיומים או למשל, לתשוקת השרידה.

הכלב בהשוואה הוא במידה גבוהה חיה עדרית הרואה באדם את מנהיג העדר. ולכן הוא גם תלותי מאוד, דבר הנתפס כ"נאמנות ללא סייג". מאידך, החתול הינו חייה אינדיווידואלית, בעלת אופי חזק ורבת המצאות. עצמאותה הנפשית נחשבת לפעמים בטעות לחוסר נאמנות.

החתול באלגנטיות שלו, בניקיונו ללא דופי ובחינו הרב גם נותן השראה, והינו יצור כליל שלמות ומהנה מאוד. נוכחותו יכולה להרגיע ולהוריד את לחץ הדם. הרבה אנשים בעלי נטייה למחלות לב, לא קיבלו התקפים או דום לב רק בגלל נוכחותו של החתול בחייהם. הרבה גם היו מאבדים במידה זו או אחרת את שפיותם בחיים הקשים במקומותינו ולוקים בדכאון או בהתקפים פסיכוטיים לולא החתול.

ולאנשים זקנים וקשישים רבים ממתיק החתול באופן נפלא את בדידותם.

אבל דומה שהאוליגארכיה הישראלית בוגדנית במדה זו או אחרת. כשם שהיא בגדה בצד"ל, בני בריתנו בלבנון, כשם שבגדו ביונתן פולארד, כשם שבגדו ברבים מידידי ישראל, לא יהיה זה מוגזם לאמר כי גם בוגדים בחתול, ומשאירים אלפי חתולים למוות אכזרי בשרב ובחום, בצמא נוראי ובין הריסות מה שהיו פעם ישובים פורחים.

מיתוסים מרושעים אודות חתולים:
המרחם על חתולים, אינו מרחם על בני אדם....
ההיפך הוא הנכון. ככל שאוהבים יותר חתולים כך עשויים בדרך כלל להיות פחות אכזריים ליהודים ולאנשים בכלל.
אוהבי חתולים לא מסוגלים בדרך כלל לאכזריות רבה, אולי בניגוד-מה לאוהבי כלבים, שם האהבה לחיה אינה בהכרח מונעת אכזריות לאנשים, הגם שלא רצוי להכליל. באנגליה, ארה"ב, צרפת ורוסיה קיימת אהבת החתולים הרבה ביותר. בארה"ב יש 75 מיליון חתולי בית.

לצ'רצ'יל היה חתול איתו הסתובב כל ימי המלחמה ואף טס איתו לוועידת קהיר ולוועידת יאלטה. בימים הקשים והנואשים ביותר של הבליץ, 1940, כאשר גרמניה הנאצית שלטה על מרבית היבשת ומשאביה התעשייתיים והכלכליים, ומצבה של בריטניה נראה נואש, היה צ'רצ'יל מסתכל על השלווה והמתיקות שלא מן העולם הזה של חתולו (מכרה שלי בעלת רקע דתי נוהגת לומר בהומור כי "החתול הוא ההוכחה שקיים גן עדן") וחש ש"יהיה בסדר, אחרי הכל". מאידך להיטלר ימ"ש היה כלב זאב בשם בלונדי.

כשאני שואל עצמי מה מקור המיתוס, אז יש כמה סיבות. אחת מהן לדעתי היא שביהדות בוטלה הקרבת קורבנות אדם שהיתה נהוגה פה ושם בפגניות המזרח תיכונית באותם ימים. מאידך, כתחליף להקרבת קורבנות אדם לעיתים מקריבים ביהדות קורבן-עולה - בעלי חיים.
יתכן שזה הטעם הקדום של האמירה שמי שחס על חיות אינו חס על אנשים.

סיבה נוספת היא שלעיתים זקנים ואנשים גלמודים שאינם נהנים מעזרה רבה של סביבתם, שננטשו על-ידי בני זוגם או איבדו אותו ושילדיהם מתנכרים אליהם, הולכים ומסתגרים כתגובה. ולעיתים קרובות יאמצו בעל חיים אוהב ונאמן אך יגיבו בחשדנות לאנשים. ראיתי זאת פעמים רבות אצל נשים מבוגרות שחשו שסביבתן האנושית פגעה או נטשה אותן, ורק החיה מראה אהבה ונאמנות.

החתול אינו נאמן...
הכל כמובן בעיני המסתכל, שכאן הסגיר אולי נטייה כמוסה לו: בהשלכת PROJECTION הצורך האישי בתלות, הרצון שיצור כפוף לך יפגין את צייתנותו העיוורת, כתמורה, לכל קפריזה מזדמנת. אתה אומר "לא נאמן", ואילו אני אומר - "עצמאי".

שכן החתול, בניגוד לכלב , הינו יצור שבויית רק למחצה, במהלך ההיסטוריה של בריתו עם האדם, ברית שהחלה לפני כ-5,000 שנה בציוויליזציה המצרית. אבל היותו מבויית DOMESTICATED רק למחצה הינו גם סוד קסמו, שכן אין הוא משקף אותנו על מיזגנו ש"איבד גובה" בחיים אורבניים נוחים ומבוייתים מדי. החתול מייבא מקצבים, צלילים וטעמים של הטבע עצמו - באופן חי ונושם - לתוך קוביות-האבן בהם אנו מסתגרים רוב זמננו.