ההיגד לפיו ההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה נכון לא רק בתחום הספורט. לאורך ההיסטוריה הקצרה של מדינת ישראל נוכחנו לדעת שהתגוננות והתבצרות אינם יעילים וטומנים בחובם סכנות שבצידן מחירים כבדים (ראה מלחמת יום כיפור וכן התנהגות מערכת הביטחון בתקופה שקדמה לחומת מגן). לעומת זה, כל אימת שהיינו חזקים והפגנו זאת (מבצע קדש, מכת המנע במלחמת ששת הימים, הפצצת הכור האטומי בעירק, מבצע יהונתן ואפילו הפצצת הכור בסוריה לגביו וטענת העיתונות הבינלאומית כי צה"ל הוא שבצעה), ההישגים היו ניכרים שלא לדבר על חיזוק משמעותי של ההרתעה הישראלית.
למגינת הלב, למעט ההפצצה הנזכרת בסוריה, מזה שנים הרבה שהמדיניות השתנתה לבלי הכר, בעיתות שגרה כמו גם בימי לחימה.הסיבות לכך רבות- קיבעון מחשבתי בפיקוד הבכיר, העדר מעוף ודמיון, אובדן הרצון להילחם ולנצח, דפוסי חשיבה על אודות "סכסוך אותו יש לנהל" ולא על מלחמת קיום בה אנו נתונים מזה מאה שנים ועוד.
מאחר שפסה מן העולם התפישה לפיה יש להעביר את הלחימה לשטחו של האויב, להפתיע ולהתקיף, ליזום תחבולות, להערים על האויב ולהטעותו, להכות בו ולגבות ממנו מחיר יקר בחיי אדם, הרי ש"ניהול הסכסוך" מבוצע על-ידי הגורמים הבכירים בצה"ל בצורה בנאלית, שקופה, חלושה ומשדרת רפיסות והעדר ביטחון עצמי. היכן היצירתיות, לאן נעלמה התעוזה, מה עם חתירה למגע, לאן נעלמו הסיכולים הממוקדים של בכירי הרוצחים ושולחיהם?
למה בעצם ניתן לצפות מצבא שהקצונה הבכירה שלו מתרועעת תדיר עם "קצינים" (מחבלים בתחפושת) של הרוצחים ערפאת ואבו עבאס, מתגאה בשיתוף פעולה עמם, ממליצה לספק להם נשק, משליכה יהבה על ה"שוטרים הפלשתינים" ועל המחבלים הערבים תאבי הרצח. מקרה בלתי נשכח הוא מותו של מדחת יוסוף שהופקר למוות תוך שאנו ממתינים לג'יבריל רג'וב שיצילו עבורנו.
על מי נלין?
לא יאומן אך אני מבקש שכן תאמינו: פורסם בשעתו כי בתדרוך מפקדים באחת הגזרות לקראת חודש "טעון" ובעל פוטנציאל נפיץ הוגדרה לקצינים שהשתתפו בתדרוך המשימה: "אפס הרוגים ערבים"! - אם תרצו התורה כולה בשלוש מילים...
ההתנהגות של הצבא (בשיתוף פעולה סימביוטי עם הדרג המדיני) היא שערורייתית! לרוצחי החמאס בעזה מועברים חומרי בניין המשמשים לכריית מנהרות, כאמור, הצבא ממליץ מעת לעת להוסיף ולהגדיל כמות הנשק שבידי המחבלים (ה"משטרה הפלשתינית"), ובכלל, יש הקפדה יתרה להישמר מאוד מפגיעה בנפש באויב, דוגמאות הובאו במאמרים קודמים בסדרה זו.
ובעצם על מה התמיהה? ברגע שאין אויב אלא פרטנר, על מי נלין? חמורה ביותר היא תופעת ההתמגנות אצלנו. אין מי שלא מכיר היום היטב את המראות שיתוארו לקמן: באינספור צמתים, כניסות לכפרים, צידי דרך, טרמפיאדות ולאחרונה גם תחנות הסעה, כיכרות, תחנות אוטובוס ופאתי שכונות- מוצבות בטונדות. מכירים ?, אמנם, יעילותם מוכחת לעיתים (לא תמיד) במניעת פגיעה או הפחתת עצמתה בטרמפיסטים למשל, אך פיזור אלפים רבים של בלוקים אפורים בתוך ההוויה והמודעות שלנו ושל הרוצחים מעביר מסר ברור מאד- אנחנו מ פ ח ד י ם!!
מכירים את הג'יפים הצבאיים, הקומנדקרים, הכלים הקלים המסתובבים בשטח והחונים בצידי הדרכים שחלונותיהם מסורגים בצפיפות יעילה? אמרו לי, מישהו הצליח פעם לזהות פרצוף של חייל בתוך הג'יפ המסורג? ובכן, את הפרצופים איננו מזהים, הם מוחבאים בתוך מעטפת הג'יפ- הערבים רואים, מפנימים, בזים לנו, מתמלאים ביטחון ומכים בנו כאשר לעיתים רבות חיילינו הגיבורים ממשיכים בנסיעה, נסוגים, סופגים (אבנים,צבע,בלוקים ובקבוקי תבערה). מכובדי- זהו ההפך הגמור מהרתעה.
מציאות כואבת
המונחים הבאים נראים כלקוחים מהלונה פארק: כדורי גומי, כדורי צבע, כדורי צמר. מעין משחק תאמרו ולא היא. המתואר הוא "תחמושת" אותה מספק צה"ל לחיילינו במטרה שישתמשו בה בעת לחימה מול האויב הערבי. נשמע הזוי אך זו מציאות כואבת. יטענו המצדדים שמטרת ה"חימוש" הזה הוא להימנע מאובדן מיותר של חיי אדם וכן כי ב"הפרות סדר" מדובר ולא בלחימה. וזו הצרה הגדולה - מי שצריך להפנים שאנו במלחמת קיום, לא הכין שעורי בית (ככל הנראה היה עסוק באותו הזמן בהפנמת מסרי תוכנית "המדרון החלקלק" המתריעה בפני הסכנה שחיילינו וקצינינו יהפכו להיות כנאצים בעת פעילותם ב"שטחים הכבושים").
דע עקא שגם השימוש ב"תחמושת" הנ"ל איננו אוטומטי ונודעו מקרים רבים בהם חיילים נזקקו לקבל אישור לפני שהם יורים כדורי גומי ומשלא עשו כן ופגעו רחמנא ליצלן באופן "לא מידתי" ו"לא מוצדק מבצעית"- הועמדו לדין. ובכלל-אולי יוכל מאן דהוא לסייע בידי- מיהו המטורף חסר האחריות ששלח את מיטב בנינו מהשייטת לרדת אל סיפון המרמרה כשהם מצוידים ברובי צבע?
והחיילים בשטח - ברוך השם מצוידים במיטב האפודים, קסדות לתפארת, מגנים שקופים, משקפיים לעיניים ואפילו כדורים חיים בהם נעשה לעיתים שימוש, תודה לאל. אם כך- מדוע כל כך הרבה סרטים ותיעוד בהם נראים החיילים משותקים במקרה ה"טוב" ומתחבאים או בורחים במקרה הרע, למה?
וכאשר הצבא בחזית ובשטח מסורס מקרין הדבר גם על תפישת הגנת העורף. התרגלנו לפיקוד עורף מתוגבר, התוודענו אל אזעקות "צבע אדום", ואפילו ראינו יירוטים מוצלחים של כיפת ברזל. הממונים על תודעתנו "מסבירים" שהמלחמה הבאה תהיה שונה, העורף יהיה הרבה יותר מעורב, ישנם תרחישים שונים והערכות אצל הגנרלים הרלוונטיים, ננקבים גם מספרים- מאה אלם טילים מיועדים לשיגור עלינו מהצפון ועוד.
שטח האויב
נהדר, אנו מוזהרים, מיודעים ומוכנים לספוג את המכה ממנה נתגונן כמיטב יכולתנו. יש שיופתעו מהדעה אותה אשמיע לקמן אך יש לדעת ששמעתיה גם מגורמים צבאיים שונים - ההצלחה האסטרטגית והטכנולוגית- "כיפת ברזל" היא חלק מהמפלה, חלק מובנה בה המעצים אותה. יושבים להם מיליון אזרחים במקלטים וממתינים ליירוט המוצלח. יום, יומיים, שבוע שבועיים, חודש, ככל ש"יידרש".
ועבדכם שואל בתמימות - מה עם העברת הלחימה לשטח האויב, מה עם מורשת ששת הימים? היכן השאיפה להשמדה מהירה של האיומים, של מיגור האויב והשגת ניצחון מהיר וברור עליו, אגב יצירה מחודשת של הרתעה המונעת פורענויות לעתיד או לפחות דוחה אותן לזמן ניכר?
במצב הקיים בשנים האחרונות אנחנו יכולים לשכוח מהכרעה כזו ומניצחון מהיר סוחף וברור על האויב. מפקדי הצבא יודעים היטב כיצד להימנע מאימת הפרקליטים המשגיחים עליהם בשבע עיניים, הם גם מאמינים שצריך להישמר מכל משמר מלפגוע ב"בלתי מעורבים", הם פועלים להזהיר, להתריע, לדאוג לפינוי מטרות מבני אדם ורק אז פועלים (לא תמיד נוהגים כך אבל אפילו פעם אחת היא יותר מדי...). לאחרונה פורסם סרטון ובו הנחיות לחיילים להימנע ככל האפשר מירי על מחבלות שכן ניתן להשתלט עליהן באמצעים אחרים. מנין הדאגה הזו לאויב והנכונות ליטול סיכון מול רוצחת צמאה לדם יהודי ? האם בקצינים ומפקדים בצבא עסקינן, כאלה הרוצים להדביר את האויב, או בעובדי רווחה אוהבי "אדם" ו"שוחרי שלום" ? המענה על שאלה זו יהיה עגום משהו, כך אני חושש.....
אלא אם יהיה שינוי קיצוני בתפישת העולם, בהבנת המציאות ובדוקטרינת הלחימה של הפיקוד הבכיר בצה"ל, ככל הנראה צפויים אנו לעוד מאותו הדבר - צבע אדום, הפצצת "מרחבי שיגור", תגובות "מידתיות", הוראות פתיחה באש בעייתיות ומגבילות, פיקוד עורף מוגבר וחישובי "קץ הימים" על-פי תרחישי ה"מומחים" בצבא..., והרבה מאוד חיילים מבולבלים ומסורסים, מועמדים לדין וחוששים ממפקדיהם ומהעדר גיבוי מצידם.
מוטב לפעול לשינוי כזה ולהתחיל ביישומו, ויפה שעה אחת קודם.
