יצאו עם ידיים מורמות

עוול קולקטיבי, ציבורי, תודעתי - נעשה ויעשה למפוני גוש קטיף. 90% מתושבי הגוש, לאחר גל מחאות, ברובו לגיטימי, שלעיתים גם גלש ועבר את גבולות המותר, עזבו והתפנו בכאב, בבכי, בלב שבור, בצורה מסודרת ומעוררת כבוד. מיעוט קטן, קולני, המורכב מ"מסתננים" ממרכז הארץ, הטיל חיתתו וגם כתם כתום, על הציבור הגדול הכואב שניסה להתנגד אך ידע מתי הפור נפל ומתי ההתנגדות הופכת ללא לגיטימית.

בזיכרון הקולקטיבי, הציבורי, ההיסטורי והתקשורתי, יישארו מספר תמונות, ברורות וחדות, שילוו את פינוי גוש קטיף, במקביל לפינוי ימית, והן לא ישקפו נכונה - לא את המאבק ולא את הפינוי האמיתי.

מה שיישאר בזיכרון הקולקטיבי, תקשורתי, הם מראות פרחחי הגגות בכפר דרום, בנווה דקלים, ובשא-נור, או קבוצת בנות, בעזרת נשים בבית כנסת, עם הרבנית שלהם, שהיא גם המורה הרוחנית, שנראו כמו "כת דתית" באקסטזה משיחית, כאשר "הגורו" שלהן, בעיניים יוקדות מזרות אימה וטרנס דתי, מובילה אותן ומאכילה אותן ברעיונות אולטרה-משיחיים של עולמות נסתרים.

לא מדובר במלחמה על הבית, על אידיאולוגיה, על "אדמת קודש" או אדמת ארץ ישראל. הראייה, רוב פרחחי הגגות כלל אינם תושבי הגוש, אלא ייבוא חיצוני של שחקני חיזוק, שנהנים מהאקשן ומשחק בשוטרים ומתנגדים.
בכלל, שיתוף בני הנוער שבאו ממרחקים, מזכיר יותר פעולות של תנועות נוער. כמו א"ש לילה, התגנבות יחידים, לתפוס את הדגל וכו'.

מבחינת הנוער המשתתף זו היתה בהחלט חוויה מרנינה לקיץ או לחופש הגדול - להסתנן לגוש, להקים מחנה אוהלים, להשתלט על בתים נטושים ולהתבצר על גגות בתי כנסת ומגדלים. יופי של בילוי ויופי של ביזוי של צה"ל, המשטרה, ובעיקר, מועצת יש"ע ומנהיגי גוש קטיף.

אם ישאלו אותי איזה תמונות נחרתו בזיכרוני ותודעתי מהפינוי, יהיו אלה שתי תמונות ברורות וחדות.
מחד, ילדים בוכים עם ידיים למעלה ומגן דוד קטן על דש בגדיהם. האם תמונת גטו ורשה היא תמונת עזיבת גוש קטיף? הרי התמונה המפורסמת ההיא הפכה לסמל לימים הנוראים ההם. התמונה פגעה קשות בנפשם של ניצולי שואה, עד כדי ניצול וביזוי של אלה מאז ואלה שעדיין חיים היום. כל הסבר וכל ניסיון להתנצלות מצד אלה שחטאו ושלחו את הילדים הקטנים והתמימים למשימה, שאין להם כל יכולת אישית והיסטורית להבין אותה, לא ייסלח. הציבור, אסור שיסלח להם על מעשה אנטי חינוכי זה, והצלקות שיישארו לילדים אלה, על אחריות הוריהם בלבד.

התמונה השניה, הרבה יותר לבבית, אינטימית ומרשימה בדרכה שלה. ילד קטן, יפה ומתולתל, רץ לעבר החיילים שנכנסו לביתו ושאל: "באתם לגרש אותי"? והקצין עונה לו: "לא, באנו לקחת אותך לבית אחר". ואז הילד רץ להורים וצועק: "אמא, הם לא באו לגרש אותנו". וזו כל התורה על רגל אחת.

רבות נכתב ועוד ייכתב על השימוש בילדים קטנים במאבק התנגדות. השימוש בשלבים הסופיים של הפינוי, כאשר אמהות דוחפות את הילדים הפעוטים לזרועות החיילים תוך זעקות וקללות - קחו את הילדים, גרשו אותם - אינו ניתן להבנה הגיונית ולהסבר לוגי או חינוכי, והטראומות, אם יהיו, וכנראה שכן, יהיו על אחריות ההורים ועליהם בלבד.
כך יהיו על אחריות ההורים גם חוסר התיאום והרצון להתפנות בצורה מסודרת, מתואמת, תוך סידורים מתאימים וראויים לצרכי המשפחה.

לרוב המתפנים מהגוש, משפחות מרובות ילדים, בין שישה לעשרה בכל בית, היה צריך לעשות סידורים מקדימים, אבל כאשר ההורים בחרו לא לשתף פעולה עם המינהלת, לא להודיע על רצונותיהם וצרכיהם, לא לארוז, לא לעזוב אלא בכוח - אל להם לבכות לאחר מעשה שלא דואגים להם ולא הכינו עבורם תחליף הולם.

כאשר משפחות רבות, לא יודעות מה רצונן המדויק פרט ל"מנטרה" - לא נזוז מפה, ההחלטה תתבטל ברגע האחרון ואנחנו נישאר פה גם לשנה הבאה, אין לבוא בטרוניות למינהלת אלא לאותן משפחות.
ברור, שגם למינהלת היו ויהיו תקלות ופאשלות לא מעטות, אבל הן מתגמדות מול חוסר הרצון ולפעמים החוצפה של אלה שמחד לא מכירים בהן, לא מבקשים עזרה, לא תיאום, ובוכים על חוסר תשומת לב לאחר הפינוי.

הבעיות של הפינוי בכל התחומים לא יסתיימו עם הפינוי הפיזי. על מנהיגי הציבור הדתי לאומי להזיע קשות כדי לזכות באמון הציבור הכללי והחילוני - למטרות המחנה שלהם. בתחום זה מצפה להם עבודה רבה. חבל, חבל מאוד שלא יזכרו את הרוב שעזב, התפנה בעצב, בכבוד, בבכי, בצער, אך בראש מורם ועל רגליהם, אלא את אלה על הגגות ועל כפיהם של השוטרים.