בהזדמנות זו, "שמצאנו" רזרבות בהכנסות המדינה

מאמר זה הוא המשך לדיון העקרוני בשאלה מי צריך לנהל את מי - האזרחים את המדינה או המדינה את האזרחים. כל מי שעיניים בראשו יודע, שהכלל הבסיסי ש"בעל המאה הוא גם בעל הדעה" פועל בכל המישורים וגם ביחסי מדינה-אזרחים. המציאות המעוותת הקיימת בפועל ביסוד התודעה הקולקטיבית של השירות הציבורי, שאינה רואה בו בראש ובראשונה ארגון שתפקידו לשרת את הציבור. הפרלקסה ההיסטורית, תולדת שלטון מפלגות השמאל בישוב היהודי טרום הקמת המדינה, עדיין דומיננטית בשירות, ורואה בציבור מטרד המפריע את מנוחת העובדים. מפלגות אלה ראו עצמן כנציגות הקהילה היהודית המקומית מול ממשל זר, שעמו היו לנו שיח ושיג קשים, שליליים ולפרקים גם אלימים. טובת הקולקטיב מוקדה בטובת נציגותו כראש חץ המאבק לעצמאות. ראיה זו נמשכה ביסודה גם אחרי הקמת המדינה, בימי המאבק על ההגמוניה בנכס הלאומי החדש, שחלקים ממנו נמשכים גם כיום. אינני דן כרגע אם באותם ימים הרואיים היה הדבר מחויב המציאות, אבל אני טוען שכיום, בעידן החדש ההולך ומתפתח במהירות, לא רק שאין לו מקום, הוא מסוכן ליכולתנו להשתלב בעידן זה.

מובן שיש מקום וצורך גם בשירותים ציבוריים משותפים וממלכתיים, לצד כאלה שאינם ציבוריים, כיום ובעתיד. אולם אלה צריכים להיות מוגבלים לשירותים שהאינטגרציה בהם חיונית לאיכות, לאפקטיביות או לכושר הפעולה. בין אחרים ניתן לציין את נושא הביטחון הלאומי, רפואה ציבורית, חינוך ותשתיות-יסוד. כמו-כן, יש בכך צורך כאשר החברה פועלת למען החלשים והמוגבלים ביותר שבין אזרחיה, בעיקר אלה שגורלם לא שפר עליהם ומצבם איננו תוצאה של בחירה חופשית.

העיקרון החינוכי-מוסרי הראוי לניהול חיים חברתיים הוגנים ואיכותיים הוא שאזרחים, בדיוק כמו המדינה, חייבים לחיות במסגרת יכולותיהם הכלכליות. אין מקום בחיים כאלה למסגרות פיקטיביות המוגדרות על-ידי תעמולות-סרק מסוגים שונים, המקדשות את תרבות הצריכה המופרזת או את תודעת "המגיע לי". במקביל, צריכה המדינה לקדם שתי הלכות משלימות: א. יצירת הזדמנויות שוות לכולם; ב. חתירה לצמצום עד מזעור פערי-הכנסה פנויה בין עובדים במשרה מלאה, בכל עיסוק או משלח-יד שיש בו צורך כלכלי-חברתי במשק; את אלה שאין בהם צורך מותר וצריך לראות כסרח עודף. במקומות שבהם לא ניתן לקיים את העקרונות הנ"ל מסיבות היסטוריות או אחרות, תפעל המדינה לסייע לאזרחים לגשר על כל פער אינהרנטי הפוגע בהזדמנות השווה.

בכדי לקיים כללי משחק אלה, אין צורך ואסור לנהל מלחמה ביזמים ובגורמים תומכי יצרנות ויזמות שמפתחים את הכלכלה, ובה במידה גם אסור להניח להם להתפרע. המפתח לחיים כלכליים-חברתיים טובים יותר צריך להיגזר משלושה משתנים מובילים: צמיחה כלכלית, חלוקה רציונלית וצודקת של פירות הצמיחה בין כל העובדים והאזרחים הזכאים ויצירת מנגנונים להמשך תהליך זה גם אצל עובדים שפרשו מעבודה מסיבת גיל או מגבלות רפואיות, כגון מערכת פנסיונית יציבה וצודקת לכל, (צודקת = מוטת התרומה האישית לצמיחה). המבחן האולטימטיבי הוא יצירת מוטיבציה להשתכר בכבוד, ויצירת תמריץ למצוי הפוטנציאל האישי באמצעות תגמול מוטה תרומה, תוך שימור הערך וכוח הקניה של רווחי העובדים.

במימוש יעדים אלה, תפקיד הממשלה הוא קריטי משתי סיבות: ראשית, אין מישהו אחר שיכול או אמור לעשות זאת באופן שיטתי ומלא. שנית, אין במשק מומחיות בניהול מדינה שהיא גדולה ורחבה, מהמומחיות הקולקטיבית של הממשלה ומוסדותיה. כלל-יסוד הוא שתוצאות טובות קשורות קשר הדוק לידע וניסיון רלוונטיים, שמופעלים כהלכה. אל לממשלה לפעול בתחומי פעולה שבהם יש מומחים גדולים וטובים ממנה; אסור לה להזניח את התחומים שבהם היא בלעדית, כגון: תקינה, חקיקה, תקנון, בקרה וויסות מוגבל של תהליכים מרכזיים, לצד טיפול מיטבי בנושאים הלאומיים-אינטגרטיביים שבתחום אחריותה.

אין ספק שהמשק הלאומי חייב לעבור רוויזיה רצינית. אי-אפשר לעסוק ? כתחביב או ככסות-עיניים בהשוואות לממוצעי OECD או ארגונים אחרים בינלאומיים אחרים, כאילו עצם ביצוע ההשוואה יתקן עיוותים קיימים. כאשר פריון העבודה הממוצע במשק הישראלי מפגר בכ-23% לעומת הפריון הממוצע של מדינות ה-OECD כל ההשוואות הכלכליות למדינות אלה מופרכות מיסודן.

את המשק הלאומי צריך לנהל לפי יעדים כמותיים מוגדרים היטב לכל שנת פעילות. אין סיבה שהאוצר ימצא עצמו לפתע עם עודפי הכנסה של מיליארדי שקלים. פרוש תופעה זו הוא שהתכנון התקציבי היה רע, והציבור הוּלך שולל על-ידי קברניטי הכלכלה שלנו. אם יש לאוצר "עודפי הכנסה", הדרך הנכונה למקסם את התועלת מהם, דרך שלהערכתי תתקבל בברכה ע"י הציבור, תהיה לנצלם לתיקון לקונות קשות שהשפעתן הציבורית רחבה, למשל: טיפול שורש במערכת הבריאות ובראש וראשונה בבתי החולים; וגם העתקת מפעלים לפריפריה, מלחמה בתאונות הדרכים, חיזוק נוכחות המשטרה ברחובות, צמצום תאונות העבודה באתרי-בניה, זירוז פיתוח מענה לבעיית מנהרות התקיפה על גבול הרצועה או חיזוק קרנות הפנסיה, עשויים להיות יעדים בעלי עדיפות לאומית. בכל מקרה, לא הייתי ממסמס את הסכומים שהצטברו על פופוליזם פוליטי זול, ע"י חלוקת בונוסים חסרי-משמעות לכלל הציבור; זה בדיוק הדבר שאסור לממשלה אחראית לעשות.

סוגיית קצב חיסול חובות החוץ של המדינה הינה מכובדת וקשורה לשאלות כבדות-משקל אחרות ובהן: החוב הפנימי שגם אותו צריך לשלם, ההשקעות החיצוניות, הצמיחה המשקית ושאלת כספי הסיוע הצבאי שישראל מקבלת מארה"ב. מבלי להיכנס לדיונים מקרו-כלכליים כבדים, אפשר לקבוע שיש חשיבות רבה להקטנת החוב החיצוני, אבל זו אינה מנותקת מהנושאים הכבדים האחרים, שרובם נוגעים לביטחון האזרחים - צבאי ואזרחי, לרמת ואיכות חייהם ולעתידם. את החזרת החוב החיצוני יש לבסס על:

א. קיום התחייבויות קיימות.

ב. הימנעות מוחלטת מהגדלת החוב למעט בעתות חרום. תשלומי החוב מבוצעים לפי לוח תשלומים ידוע (מבוסס על המטבעות בהם נקוב החוב), ויש להתאימם בתקציב השנתי להתחייבות כאשר פערי שער מתוקצבים כחלק מהרזרבה הלאומית ומשולמים לשיעורין בכדי להקטין סיכונים. אין לשעבד למטרה זו יעדים לאומיים אחרים ואין להשתמש למטרה זו ברזרבות "בלתי-צפויות".

מוזר בעיני ששר אוצר "חברתי" זקוק להערה מסוג זה. הצורך מבטא כשל מחשבתי שמקורו אינו בשכחה, אלא בפגם מובנה בדרך המחשבה של קברניטי המדינה לגבי השאלה עבור מי הם עובדים וכיצד עליהם לעשות עבודה זו בדרך הטובה ביותר מבחינת התועלת לציבור.