ההתעללות המפלצתית בחיפה הייתה נמשכת אלמלא נחשפה בתקשורת. אם הברכה מצויה בדבר הסמוי מן העין, הקללה על אחת כמה וכמה. והדברים קשים. לא ייתכן, כי איש בנו לא יודע כי אנו מושלכים לעת זקנה במינונים שונים, החל בשיעור קצבת זקנה שאינה מספקת לא לחיות ולא למות, וכלה במה שנתגלה באחד מבתי החולים הסיעודיים ומלמד לא רק על עצמו אלא חלילה על מקומות נוספים. החברה המערבית משלימה עם הגסיסה האיטית של החמלה ורואה באובדנה הגמור איזה מין "זה מה שיש" שמטריד בעיקר כשמדברים עליו. היא לא מדברת על כן, אך זה לא מונע ממנה להזדעזע, זעזוע אמת כשזרקור העיתונות החוקרת מאיר את הפינה האפלה הזאת שאנו נמלטים ממנה כי "ככה זה, מה אפשר לעשות".
כמובן שההתעללות בחשיכה אינה פועל יוצא מן האטימות המוסרית של מטפלים סוטים. אלה נמשכים לפינה האפלה. הפינה האפלה היא הנושאת באחריות הראשית לזוועה. היא אפלה בחסותנו. היא אפלה כי אנו מגוננים עליה מפני האור. היא אפלה מפני שאיננו יודעים מה לעשות כשהיא מוארת. אין לנו כוחות נפש, כחברה, להיות ערכיים כל הדרך. כולנו קיבלנו חינוך. כולנו יודעים מה הפשט ומה הדרש של "מפני שיבה תקום והדרת פני זקן", אבל כולנו משלימים עם הכלכלה הנוצרת על ידינו הרואה את הזקנה כבעיה שאין לה פתרון, את אריכות הימים כאיום על נעורינו, את תלותנו בפנסיה שחסכנו כל חיינו כמרוששת את צעירי המחר.
מי שסבור כי ההתעללות שנחשפה קוראת לנו להמשיך בגישתנו הכללית לזקנה ולתקן את המעוות על-ידי הקניית ערכים למטפלים, לא רק סובר סברה איתה הוא בורח מן המציאות אלא גם מצדיק את האקלים של התעללות בלתי אלימה לכאורה הבאה לכלל ביטוי במעמד שאנו מעניקים לזקנה בתוך חברתנו היצרנית, צידוק שהוא כמובן יכחיש אותו אבל חרף ההכחשה הוא יבואנו גם הוא, בבוא הזמן, במינון מעליב מצוי, במינון נפשע של חיפה.
אויב העם, העיתונות, שוב הוכיח כי אין לנו בעל ברית נאמן יותר.... אילולי הוא, לא היינו מזדעזעים, והזעזוע, חשוב, גם אם הוא עצמו לא יתקן הכל, אבל הוא ישיק משהו, הוא ישנה קמעה, לא את המעמד של הזקן בחברה שלנו אבל הוא יגרום לנו להתבייש, והבושה היא בכל זאת כיפת ברזל צנועה בפני הנפשע האפל לאור יום...
