שבת ראשונה בחודש אדר ופרשת השבוע היא תְּרוּמָה. כמו ברוב השנים. ביחס לחודש אדר קובעים חז"ל (תענית כט/א): משנכנס אדר מרבים בשמחה. ומפרש רש"י: ימי נסים היו לישראל, פורים ופסח. ולכאורה, מה קשור לכאן פסח שחל בחודש ניסן? ואם כבר מזכירים את זה, לכאורה השמחה בניסן צריכה להיות גדולה הרבה יותר, שהרי בו יצאנו ממצרים וחווינו ניסים גדולים בגלוי, בשונה מפורים שבו הנס היה מוסתר מאחורי מסכה של מאבקי כוח ותככי חצר (שהיו ואולי עודם) מקובלים. ועוד נקודה מעלה כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש: מהלשון מרבים בשמחה ניתן להבין שזו אותה שמחה של כל השנה, שמחה על הקשר שמתקיים בינינו ובין הקב"ה על-ידי קיום מצוותיו, רק שהחודש השמחה היא בריבוי.

והרי לכאורה בחודש אדר אנחנו שמחים בעיקר על הנס הגדול של ההצלה מגזירות המן ואחשוורוש. אומנם חוגגים את זה בכמה מצוות ייעודיות, אבל לא כתוב שהמצוות הן הגורם לשמחה, יוצא שהן רק מבטאות אותה. אלא, מסביר הרבי, הקשר בין פורים ופסח הוא בכך שהמהלך שהחל ביציאת מצרים, המסע לקבלת התורה בהר סיני, הגיע לשלמותו בפורים. כי במעמד הר סיני קיבלנו את התורה בכפייה מלמעלה. חווינו את אפסותנו אל מול ההתגלות של האור האלקי בעולם ולא יכולנו לסרב. מנגד, נס פורים אירע בהיותנו בגלות, בזמן שהאור האלקי הסתתר לחלוטין עד כדי גילויים של נטיות התבוללות בקרב ישראל. ולמרות זאת, בתגובה לגזירה, כולם ישרו קו עם מרדכי ודבקו בה' ובתורתו.

הבדל נוסף ועיקרי בין פורים לפסח מוצאים בהשפעה של הנס על אומות העולם; בפסח אומנם הנסים היו עצומים וגלויים, אבל המצרים נשארו מצרים ואף רדפו אחרי בני ישראל במטרה להשיבם לעבדות עד שהקב"ה ביטל את מציאותם בים סוף. בפורים לעומת זאת, התחוללה מהפכה אמיתית (אסתר ט): וְנַהֲפוֹךְ הוּא, אֲשֶׁר יִשְׁלְטוּ הַיְּהוּדִים הֵמָּה בְּשֹׂנְאֵיהֶם. והרי זו תכלית העבודה של יהודי בעולם הזה, להפוך את החושך לאור. וזה גם מסביר את העובדה שבחודש אדר "מרבים בשמחה" שמצד האמת היא קיימת כל השנה, כי בכל מצווה שאנחנו עושים יש קצת מנס פורים, כי בכל מצווה אנחנו הופכים קצת מהחושך לאור. ואת זה אנחנו עושים למרות החושך האופף אותנו. כמו בפורים.

כאמור, במעמד הר סיני קיבלנו את התורה מתוך גילויים נעלים ביותר שהורעפו עלינו מלמעלה, בהמשך ישיר לנסים שקשורים עם חג הפסח. ממילא חווינו במלוא העוצמה את הקשר עם הקב"ה ועל-רקע זה לגמרי מובנת ההתחייבות שלנו "נעשה ונשמע". אבל מעמד הר סיני הסתיים, חזרנו לשיגרה ולא היו עוד גילויים. מה עושים, כיצד שומרים על קשר עם הקב"ה? הרי התחייבנו לשמור על קשר כנ"ל, אבל איך עושים את זה בלי גילויים מלמעלה? לזה באה פרשת תרומה בהמשך ישיר למעמד הר סיני, שהרי את כל ההוראות הכתובות בה קיבל משה רבנו באותם ארבעים יום שהיה למעלה אצל הקב"ה, ובה אנחנו מקבלים הוראות מפורטות לעבודה בכוחות עצמנו.

כי כאמור זו התכלית, שבכוחות עצמנו כביכול נהפוך את החושך לאור. זה לא קרה בפסח. שם הרע נשאר רע אלא שהקב"ה השמיד אותו. אבל זו לא התכלית. לכן שמחת הפסח אינה מהווה מודל לשמחה של כל השנה. לחרות כן, לא לשמחה. שמחת הפורים אכן מהווה שיא השמחה של כל השנה כי התכלית היא שהרע יתהפך לטוב. ודוקא כתוצאה של מאמץ, כתוצאה של דבקות בתורה למרות כל ההתנגדויות ואף הסכנות לפעמים. והכל בתוך תחומי הטבע לכאורה, מצד הנבראים, בלי התערבות אלקית גלויה כפי שהייתה ביציאת מצרים. וזה הרעיון של בניית המשכן (שמות כה): [ח] וְעָשׂוּ לִי, מִקְדָּשׁ; וְשָׁכַנְתִּי, בְּתוֹכָם. הרעיון הוא שאנחנו נעשה את העבודה ואז נקבל את המתנה: וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם.

וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם לא בהתגלות יזומה מלמעלה אלא בתוכם ממש, בתוך היומיום של יהודי שוכן הקב"ה מכוח המצוות שהוא עושה ומכוח דבקותו בתורה. ומהיהודי זה מתפשט ומשפיע על כל העולם. בדיוק כפי שזה קרה בימי מרדכי ואסתר; היהודים התעקשו על דבקות בקב"ה עד שאפילו אחשוורוש נאלץ ליישר קו עימם. שלא לדבר על המוני גויים שמיהרו להצטרף אל היהודים, ככתוב (אסתר, סוף פרק ח): וְרַבִּים מֵעַמֵּי הָאָרֶץ, מִתְיַהֲדִים... ומכאן ואילך כל אחד מוזמן לבחון ולהחליט בעצמו עד כמה הדברים הנ"ל שייכים אלינו, קרוב לאלפיים וחמש מאות שנה אחרי נס פורים. כי אומנם נראה שהחושך בימינו סמיך יותר אבל גם האור הצפוי לנו הוא בעוצמה גדולה הרבה יותר.