אפשר בהחלט להבין את זעמו של דונלד טראמפ על התקשורת האמריקנית. הרוב המכריע של אמצעי התקשורת הגדולים תמכו בהילרי קלינטון ותקפו אותו ללא הרף (הוא בהחלט נתן להם הרבה סיבות, אבל לא זה העניין). אז למה לו לשתף פעולה עם מי שממילא מוטים נגדו? אפשר להעדיף אמצעי תקשורת אחרים, והכי טוב – לתקשר עם הציבור האמריקני בטוויטר, מעל ראשיהם של העיתונאים העוינים. ואין אף נימה של ציניות בפסקה הזאת.

אלא שטרמאפ אינו חושב בהיגיון ולכן אינו פועל בהיגיון. ראשית, לתקשורת האמריקנית יש עוצמה רבה, ועם כל הכבוד לטוויטר – 140 או 280 או אפילו 420 תווים אינם יכולים לגבור על אלפי ורבבות מילים של העיתונים וערוצי הטלוויזיה. שנית, אם התקשורת תלך לבית המשפט ותתלונן על אפליה – למשל בתדרוכי הבית הלבן, כפי שעשה שון ספייסר בשבוע שעבר – היא תנצח בקלות. שלישית, וזה העיקר: טראמפ חייב לצידו את הקונגרס כדי שיוכל לתפקד, וחברי הקונגרס יודעים שמצביעיהם קוראים את העיתונים וגולשים באתרים וצופים בטלוויזיה.

נזכיר שוב שלוש עובדות יסוד: א) טראמפ הפסיד בהפרש של 3 מיליון במניין הקולות, כך שאין לו רוב מוצק בציבור האמריקני; ב) אין לו רוב בסנט, כי לפחות ארבעה מבכירי 52 הסנטורים הרפובליקנים מתנגדים לו: ג'ון מקיין, לינדזי גרהאם, טד קרוז ומריו רוביו; ג) בנובמבר 2018 יתקיימו בחירות אמצע הקדנציה לשליש מהסנאט ולכל בית הנבחרים, וחברי קונגרס אלו יבחנו היטב האם כדאי להם לתמוך בטראמפ. השורה התחתונה: טראמפ אולי ירוויח כמה נקודות טקטיות בטווח הקצר ממלחמתו בתקשורת, אך לבטח יפסיד הרבה יותר ברמה האסטרטגית בטווח הארוך.

עוד בתחום התקשורת – וכעת אצלנו. יוסף שפירא ביקש מאביחי מנדלבליט חומרי חקירה בפרשה 2000, כדי לבחון האם בנימין נתניהו מקבל מישראל היום תרומות אסורות. זה לא מפתיע – שפירא רמז לכך בדוח שלו על התרומות לבחירות האחרונות; וזה לא מעשי – כי בעיצומה של חקירה פלילית, הוא לא יכול לקבל אפילו בדל מידע. אין מנוס מהתחושה, ששפירא רצה לקבל כותרת – והצליח.

לגופם של דברים, אני מתקשה להבין את ההיגיון העומד מאחוריהם. ברור לגמרי שישראל היום הוא הפרבדה של ביבי, אלא שצריך להביא בחשבון עוד שתי נקודות. האחת: נתניהו כנתניהו לא מעניין את שלדון אדלסון; הוא רוצה לקדם אידיאולוגיה ימנית מתונה, ואם ביבי יחתוך למרכז – אדלסון יחתוך אותו בחזרה וישנה את הקו של העיתון בתוך יממה. השנייה: ישראל היום ממש לא לבד בהתנהלות הזאת.

מה ההבדל בין התעמולה של ישראל היום נגד נתניהו לזו של ידיעות אחרונות והארץ נגדו? נכון, הם לא תומכים במישרין במועמד ספציפי, אבל תעמולה היא תעמולה ותרומה היא תרומה. שלא לדבר על רוב התקשורת במגזר החרדי ובמגזר הערבי, שם הזיהוי הפוליטי חד-משמעי וברור, ויש עיתונים הנמצאים בבעלותן של מפלגות או כאלו המפרסמים תוכן שיווקי בוטה. מבחינה זו, ההתמקדות בישראל היום היא אכיפה בררנית.

שפירא קיבל לפחות פנייה אחת בנוגע למיליוני השקלים שהזרימו שי פירון ומאיר כהן, כאשר היו שרי החינוך והרווחה בממשלה הקודמת, לידיעות אחרונות. הכספים הללו, ממשרדים בראשם עמדו אנשי יש עתיד – מפלגתו של יאיר לפיד, יוצא ידיעות אחרונות, שהשתמש בטורו בעיתון לקידומו הפוליטי – הועברו לכל מיני פרויקטים משותפים, ללא כל מכרז. את זה, משום מה, שפירא לא בדק.

והכי חשוב: משמעות הבדיקה של שפירא היא, שנקיטת קו מערכתי עלולה להיות עבירה על חוקי מימון המפלגות. אוי לדמוקרטיה ולחופש הביטוי, אם אמצעי תקשורת יצטרכו להתחיל לחשוב האם הקו שלהם מהווה עבירה על החוק.

בג"ץ יכריע בקרוב בשאלה האם להתערב בפסק דינו מהשנה שעברה, אשר שימר על-תנאי את מונופול הרבנות בתחום הכשרות. בדיון בשבוע שעבר רמזו השופטים, כי הם שוקלים פשרה: בתי עסק יבהירו שהם אינם כשרים בהשגחת הרבנות, אך מי שישאל – יקבל מידע על הכשרות שלהם ושל מוצריהם. למשל: מסעדה תוכל להסביר, שיש לה משגיח משלה ושהיא קונה רק חומרי גלם כשרים, למרות שאין לה תעודה של הרבנות.

אשמח אם מישהו יסביר לי את ההיגיון. באותה מידה, אפשר לקבוע שמסעדות יוכלו לבחור שלא לקבל אישור של משרד הבריאות, ולהסביר לסועדים כיצד הן שומרות על ההיגיינה. או לא לקבל אישור של מכבי האש, ולהראות לכולם את אמצעי הכיבוי והמילוט שהתקינו.

כאשר מדובר בנושאים מקצועיים, הפיקוח חייב להיות אחיד ונטול פניות. הוא לא יכול להסתמך על רצונו הטוב של העוסק ועל אמצעים שהוא יבחר ומפקחים שהוא ימנה. שלא לדבר על כך, שלאדם הסביר אין שום דרך לדעת האם מה שמוצג בפניו אכן עונה על דרישותיו – בבריאות, בבטיחות וגם בכשרות. אין ספק שקיימות בעיות מהותיות בתחום הכשרות, שאותן חובה לתקן. אבל לאפשר מסלול של כשרות פרטית – זה אידיוטי וחסר אחריות.

המשפט המצוין הבא שייך לעמיתי קלמן ליבסקינד: מעולם לא צעקו רבים כל כך בקול רם כל כך שסותמים להם את הפה. השבוע שוב נשמעת זעקת השבר על סתימת פיות, ובצדק אמר גלעד ארדן, שעצם קיומה המתמשך של "ארץ נהדרת" מוכיח שאין בטענה הזאת שמץ של אמת. אלא שמי שרוצה להתלהם ולהשמיץ, לא מחפש את האמת ובוודאי שלא את ההיגיון.

יתרה מזאת: אם כבר, אז במשך שנים ארוכות הייתה – ובמידה רבה עדיין יש – הדרה של השיח הימני. תראו איך הותקף ירון דקל כאשר החל לשתף את עמית סגל בתוכניות האקטואליה של גלי צה"ל, כיצירת איזון כלשהו מול המגישים מן השמאל (שערורייה בפני עצמה: תחנת רדיו צבאית – שכל קיומה נוגד את הדמוקרטיה – בוחרת שדרים לפי נטיותיהם הפוליטיות). תגידו לי כמה פרשנים המזוהים עם הימין נמצאים ברדיו ובטלוויזיה, על מגוון ערוציהם. תיזכרו כיצד יצאו נגד ערוץ 20 הפרו-ימני כאשר ביקש לשדר אקטואליה. נסו להגיד בפומבי משהו נגד הומוסקסואלים. נסו להכניס להארץ מאמר בעד ההתנחלויות, ולידיעות אחרונות – בעד בנימין נתניהו. חפשו וראו כיצד מתנפלים שוב ושוב בפומבי בגסות על מירי רגב. אז מי בדיוק סותם את הפה למי?

אני לא מצליח להבין את ההיגיון שקובע - אם בכלל - את הפעילות נגד בנייה בלתי חוקית. כל משאביה של המדינה מגויסים לטפל בתשעה בתים בעפרה, בזמן שמאות ואלפי בתים במגזר הערבי ובמגזר הבדואי ממשיכים לעמוד על תילם למרות שנבנו שלא כחוק. ואני חשבתי, שכאשר נתקלים בתופעה של פשיעה נרחבת, מתמודדים נגדה במלוא הכוח, ולא נותנים לה להתרחב עוד יותר עד שהיא הופכת להיות לעובדה מוגמרת.

יש הטוענים, כי ההבדל בין ההתנחלויות לבין הבדואים הוא שביהודה ושומרון מדובר בקרקעות פרטיות, בעוד שבנגב אלו הן קרקעות מדינה. נניח בצד את השאלה האם לפלשתינים הטוענים לבעלות ביו"ש יש הוכחות של ממש, ונעסוק בעיקרון. לתומי היה נדמה לי, שחשוב יותר לטפל במי שגוזל מן הציבור מאשר במי שגוזל מן היחיד - בלא לזלזל כהוא זה במעשים כאלו. אבל קרקעות המדינה שייכות לכולנו, ומי שעושה בהן שימוש פרטי - פוגע בכל אחד מאיתנו. הרי זה בדיוק ההיגיון שעומד מאחורי ההחמרה המוצדקת בענישה על עבירות מס, הרבה יותר מאשר בעבירות פיסקליות אחרות: עבירות אלו באות של חשבונם של כל יתר אזרחי המדינה. אבל כאשר מגיעים למתנחלים מול בדואים - עקרון היסוד הזה נעלם. מעניין למה.

את התמונה הזאת צילמתי השבוע בכניסה לירושלים. ניידת של אגף התנועה במשטרה עומדת כמעט לכל רוחב המדרכה ועוצרת מכונית הנוסעת באחד משני המסלולים היחידים המובילים לעבר התחנה המרכזית. יופי של היגיון: גם להראות שהחוק אינו חל על מי שאמור לאכוף אותו, גם לסכן את חיי הולכי הרגל וגם להפריע לתנועה – והכל בידי לא אחר מאשר אגף התנועה במשטרה.